קפיצה קטנה לחול

רבע מיליון שקל זה הרבה כסף להוציא על וויקאנד. אפשר לקנות בהם, למשל, טסלה מודל y מהניילונים. לא התחברתם? מה עם דירת 40 מ״ר איפשהו בפאתי אתונה? גם לא, אה? טוב, אז בואו נשתחרר מהאזורים הפרקטיים ונעשה קצת כיף. יאללה.

אלא אם המסלול היומי שלכם כולל צייד מבריחי סמים ואמל"ח בגבול ישראל-מצרים, הקאן-אם מאבריק X3 הוא לא כלי רכב פרקטי עבורכם. אין לו מקום איפה שחונות רציונליזציות כמו ״קניתי אופנוע ספורט כי זה נוח בפקקים של העיר״, ״טנדר ראם TRX זה המינימום בשביל לקחת מברגה ממקום למקום״ וחבריהם: זהו כלי שהייעוד היחיד שלו הוא לגרום הנאה. אף אחד לא מתיימר לשווק אותו אחרת, אף אחד לא מתרץ את הרכישה שלו באופן שונה. פאן מוטורי טהור, וזהו.

הלצה דודית גורסת שככל שגברים מתבגרים הצעצועים שלהם הופכים יותר יקרים. ובכן, במגרש החול העצום שהן הדיונות שסביב דובאי, קיבלנו הזדמנות יוצאת דופן לשחק בצעצועים של גברים מתבגרים. החול פה עמוק, הגבעות קצת מבהילות בהתחלה, אבל כשסיפרתי לאחד המלווים שכמה שבועות קודם לכן ביקרתי בוואדי ראם, הוא גיחך ואמר ששם הוא אפילו לא מוריד לחץ אוויר מהצמיגים.

שיכוך נעים

כשמסתכלים על המאבריק הזה, במיוחד מאחור, הוא מזכיר קצת את ה-Martians מ״מלחמת העולמות״ של ה.ג׳ וולס: ארבעה מתלים ארוכים באופן כמעט מופרך (56 ס״מ מלפנים, 61 מאחור) ומתוחכמים באופן כמעט מעליב: סומכים עליך והכל, אבל בכל זאת משתנים עד 200 פעם בשנייה, בין אם הם בדרכם למטה או למעלה, עובדים בל לאות כדי להפוך את מציאות השטח לקצת יותר צפויה עבור היצור סמוק העיניים שיושב מאחורי ההגה.

מיד עם סיבוב המפתח, המאבריק משחרר נחרה גרונית קצרה, ולטיפה עדינה של הדוושה מביאה לידי ביטוי את רצינות כוונותיו. גז קטן, סילון חול שטס לאחור בפיזור רחב, והוא מוכן להתחיל לנשוף ולשאוף כמה דיונות. כשהוא בארבע על ארבע, הוא קל וצפוי לנהיגה, הופך גם נהג בינוני כמוני למהיר באופן יחסי. נסיעה בשיפוע, בדרגות גז משתנות, לא מבהילה יותר מדי: השילוב בין המתלים בעלי המהלך האינסופי, החיישנים שעושים להם א.ק.ג קבוע וצמיגי השטח העצומים, נותנים כרית ביטחון לשורה ארוכה של טעויות שתכף יקרו.

כמעט ארבע שעות ריחפנו בדיונות סביב דובאי, ובאחת העצירות טענו שותפינו למסע שת׳, שנהג לצדי, כמעט הפך את המאבריק. מבפנים, אני חייב לומר, לא התחוללה דרמה גדולה: קפיצה קטנה שהסתיימה בנגיעה של הצמיגים הקדמיים בחול, אבל לא משהו שהרגיש כאילו אנחנו עומדים להשתגר דרך כלוב הבטיחות. וזאת, אולי, החולשה הגדולה של המאבריק הזה: הוא הופך קטעי מסלול מורכבים לכמעט אגביים, עד שהביטחון העצמי המופרז ממילא שלך לא יודע איפה לאפסן את עצמו. השותפים שלנו טוענים שלא פעם סיבובים כאלה נגמרים בתנוחת הצב על גבו: תדריך הבטיחות שלפני הנהיגה כלל שורה של קנסות בגבהים מבהילים אם לא נקפיד להישאר רק על הגלגלים.

וכן, למרות כל הכוח, מה שהכי מעורר התפעלות בקאן-אם הוא המתלים שלו. ברור, המנוע נהדר וגוער בך אם אתה לא מנסה להעביר את הדוושה דרך הרצפה, מושבי הבאקט מעניקים תמיכה נהדרת - אבל המתלים הם אירוע יוצא דופן. לפני שנהגתי פה צפיתי בקצת יוטיובים של קאן-אמים מדלגים בין הגבעות, ומיד התעורר חשש מוצדק באזורי הגב התחתון שלי. אבל על הגבעות סביב דובאי בואכה הנסיכות שרג׳ה, שכחתי לגמרי מקיומו. וזהו גב שמורגש היטב בנסיעה עירונית על קטנוע.

כשמעבירים את המפסק ל-2X4, ההנעה אחורית מרימה דרגה של כיף. כאן, המאבריק מרגיש במפורש כאילו נוצק לדיונות: האופי הרך של הסביבה מאפשר החלקות כוח מהממות, מורידות 200 כ"ס אל עומק הדיונה כך שכל נגיעה בהגה הופכת כמעט מיד לתיקון בעזרת היגוי הפוך, ולמתיחה כלפי מעלה של זווית הפה. הקשר בין גודל החיוך לאורך ההחלקה כל כך ישיר, שנדמה לפעמים שהציר האחורי מחובר לשרירי הפנים שלנו, ולא לחלקו התחתון של הכלי.

מכונת הכסף

לא שיניתי את דעתי. רבע מיליון שקל זה עדיין הרבה כסף להוציא על כלי שתשתמשו בו רק בוויקאנד. אבל המאבריק הזה הוא לא רק סמל סטטוס או מכונת אקשן. הוא גורם לנהגים בינוניים להתנהל כמו חיות שטח תוך זמן קצר מאוד. אין מה לעשות: לפעמים צריך להיזכר שדופק גבוה שווה הרבה כסף, ושלא תמיד הוא צריך לעלות במסגרת מבוקרת. ששביל תמים על גבעת חול יכול להפוך לשיקיין מפתה, ושדריפט נשלט תחת כוח מייצר את אחת ההרגשות הטובות ביותר הידועות לאדם.

חובבי רכב נוהגים למדוד את הכלי שלהם בכיף לשקל. זה עניין סובייקטיבי מאוד, כמובן, אבל הארגז של הקאן אם מאבריק X3 מפוצץ בכיף. ואין לי ספק שאנשים מוציאים רבע מיליון שקל על דברים שמעניקים להם הרבה פחות.

שלושה ימים אחרי חצי יום על הדיונות של דובאי, ומדי פעם אני עוד משתעל קצת מדבר על עוברי אורח. אופיו הלקוי של החול, זה שגרם לכך שבדרך כלל נוטים לכסות אותו בבטון, הוא נטייה להופיע ברגעים בהם הוא הכי פחות רצוי. גירוד קטן באוזן מלווה בגריסה לא רצונית של עור התוף, עיטוש תמים מסתיים במגבון בצבע חום, כאלה מין. אבל הפעם, כל פגישה מחודשת עם הדיונה הביאה איתה גם זיכרון נחמד, צרחה קטנה שפלטנו באמצע פניה מהירה, טחינה אגרסיבית של ימת חול אינסופית, גמל שצץ לו במפתיע, חוויות מיוחדות עם כלי מיוחד במקום יוצא דופן. נסו את זה פעם, לא תתחרטו.

הכתב היה אורח חברת קאן אם