זהו, תקופת החופשים הסתיימה. חודש אוגוסט חלף מזמן, וגם תקופת החגים המייגעת כבר מאחורינו - מה שאומר שבחודשים הקרובים תעבדו יותר ותטיילו פחות. טיסות לחו"ל עם הילדים ירדו מסדר היום לתקופה הקרובה, בעלי הצימרים בצפון לוקחים פסק זמן לטובת התארגנות מחודשת ובטח שטיול ארוך בשבילים הנידחים של ישראל הוא עניין שאפשר רק לחלום עליו במהלך חודשי השגרה החורפית. אבל אם אתם מאלו שמתקשים לשבת בבית ובמשרד, אופציית הטיולים לא נסגרה לחלוטין עבורכם: אם תפנו לעצמכם סופ"ש קצר ותדאגו לרכב הנעה כפולה מסוקס, תוכלו להגיע דרך השטח מעמק החולה לרמת הגולן בפחות משעתיים וליהנות מנופים מדהימים, ובשביל להגיע ממצפה רמון לערבה לא תצטרכו יותר מיום של נהיגה במקומות היפים ביותר שיש לארץ שלנו להציע. כמחוות פרידה לעונת הטיולים, בחנו עבורכם שתיים מהמכוניות הפופולריות בקטגוריית רכבי השטח האמיתיים. אלו לא עוד ג'יפים מלוקקים שמיועדים לנשות העיר: השניים שנפגשו כאן מסוגלים להגיע רחוק יותר מכל ג'יפון מדרכות, לקחת את המשפחה למקומות היפים ביותר ולצאת עם כל הציוד לטיול שטח מאתגר, כזה שמסתיים באישון לילה במעיין צונן ומבודד ועם ג'יפים מאובקים ושבעי רצון. כמיטב המסורת, כל טיול כזה עתיד להסתיים בסיפורים מהמילואים ובוויכוחים סוערים מסביב לפינג'אן על מנת לענות על השאלה הנצחית: לנד קרוזר או פאג'רו?
קיצורי דרך:
עיצוב,
תא נוסעים,
מנועים,
נוחות נסיעה,
התנהגות כביש,
יכולות שטח,
סיכום.
עיצובזה שנראה כמו ג'יפ שתפח: מי שזוכר את הלנד קרוזר בתחילת דרכו, רזה וחטוב, יתקשה להתעלם מהגזרה החדשה. המותניים התרחבו, הקווים התעגלו והחרטום מזכיר קצת את "מלתעות" מסרטי ג'יימס בונד. הטויוטה משאיר רושם כללי יותר "כבד" ובהחלט יותר "מכובד" מזה של המתחרה.
וזה שנראה כמו ג'יפ: הפאג'רו שומר על קוי העיצוב החדים והאנכיים שמאפיינים ג'יפים בדרך כלל. רוב הבוחנים העדיפו את המראה הקשוח, אבל לאחרים הוא היה מיושן מדי והזכיר, שומו שמיים, את יונדאי גאלופר (שמבוסס בכלל על הדור קדום של הפאג'רו). לפאג'רו תוספות רבות לשיפור העיצוב: מדרגות צד, חלונות מושחרים, מגן גחון וחרטום עשיר בניקלים. להשלמת ההופעה ישנו גלגל רזרבי שתלוי על הדלת האחורית ומוסיף עוד מעט ג'יפיות למראה.
תא נוסעיםזה שמנסה להיות לנדרובר: תא הנוסעים של שתי המכוניות יכול היה להרגיש איכותי יותר, בהתחשב בעובדה שמדובר ברכבים כל כך יקרים. העיצוב של תא הנוסעים בטויוטה שאב את ההשראה מלנדרובר דיסקברי, וכמוהו הוא מציג קונסולה שמתהדרת בקווים אנכיים ובעיצוב רציני ותכליתי. כאן בערך הדמיון מסתכם. משטחי הפלסטיק בטויוטה עצומים, ואיכות החומרים טובה אך לא מעולה. חלק מהפלסטיקה מעט מחוספסת ונוקשה. המושבים בקרוזר מעט נוחים יותר, ובשני הרכבים הם עוטים ריפודי עור (בגרסאות המאובזרות) ואין עדיפות משמעותית למי מהם. ההבדל הגדול הוא בתנוחת הישיבה: בלנד קרוזר התחושה היא של ישיבה עמוק בתוך הרכב, למרות שמושב הנהג גבוה יותר מאשר במיצובישי. הסיבה לכך היא לוח המחוונים שנגמר גבוה מאוד, קו חלונות גבוה ושמשה קדמית צרה. המשמעות הפרקטית - שדה הראייה מוגבל.
בכל הנוגע לתוספות, הטויוטה מגיע מאובזר באופן סביר ביחס למחיר. בגרסה היקרה תמצאו מושבי עור, בקרת שיוט, בקרת אקלים עם שליטה עצמאית ליושבים מאחור, בלוטות', כניסות ל-USB ו-AUX, חלון שמש וחישוקי מגנזיום. בגרסאות הזולות יותר המצב פחות אופטימי. נציין לטובה את מערכת המיזוג המעולה של הטויוטה, שהעניקה לו במהלך המבחן את הכינוי "לנד פריזר" על ידי אחד הבוחנים, ומהווה יתרון חשוב במיוחד בטיולי מדבר תחת שמש קופחת. המרווח הן לנהג והן לנוסעים מעולה, מקדימה ומאחור, ורק השורה שלישית תהיה צפופה יחסית עבור מבוגרים. תא המטען עצום כאשר 5 המושבים בשימוש וקטן כאשר כל המושבים פתוחים.
וזה שרוצה להיות ג'יפ: העיצוב בפאג'רו אוורירי יותר בזכות שילוב של צבעים כהים ובהירים ונגיעות של פלסטיק אפור ודמוי עץ (שעלול להרגיש זול למגע). העיצוב עצמו מעט יותר קליל ומשפחתי ופחות ג'יפי, נוקשה ופונקציונאלי. איכות ההרכבה בשני הרכבים מעולה. לטויוטה שבחנו היו על השעון יותר מ-10,000 ק"מ ולמיצובישי כפול מכך, ועדיין, גם בשטח קשה לא נשמעו קרקושים מחלקי הפלסטיקה. מרשים. תנוחת הישיבה בפאג'רו הרבה יותר ג'יפית - קו המותניים הנמוך, קווי החלון הזוויתיים והחרטום המרובע שנחתך בחדות מאפשרים שדה ראייה מעולה החוצה ותצפית נהדרת על הנוף. בסופו של יום, שדה הראיה של שני הרכבים הזכיר לנו כלים צבאיים: הישיבה במיצובישי הזכירה את הסופה, בעוד שדה הראיה של הלנד קרוזר העלה אסוציאציות של נסיעה בהאמר ממוגן ואפילו, רחמנא ליצלן, נגמ"ש.
הפאג'רו מאובזר יותר מהטויוטה כבר בגרסת הבסיס, ואם תעפילו לגרסת ה"דקאר" תמצאו בנוסף לפריטים שישנם בלנד קרוזר גם מדרגות צד, חלון שמש גדול וכיוונון חשמלי למושבים. ועם כל המחמאות, לנו חסר בפאג'רו פריט בסיסי במיוחד - מערכת לכיוון מרחק ההגה. מביך. המרווח בכל המימדים דומה בשני הרכבים, אולם המושב האחורי במיצובישי מעט קצר יותר ונמוך יותר ביחס לטויוטה. השורה השלישית ותא המטען דומים בגודלם לאלו של הלנד קרוזר.
מתחת למכסה המנועזה שלא עושה יותר מדי רעש: מנוע הדיזל בנפח שלושה ליטרים של טויוטה מתנהג כאילו ג'ו מפרבר אמריקאי ממוצע תכנן אותו. שיא ההספק (190 כוחות סוס) ושיא המומנט (42 קג"מ) מגיעים בסל"ד נמוך מבמיצובישי, כאשר שיא המומנט מגיע כבר ב-1600 סל"ד. מה המשמעות של הנתונים הטכניים הללו? ראשית, המנוע של הטויוטה מעט גמיש יותר (ועל זה נרחיב בהמשך). הוא אמנם לא חזק משמעותית מזה של המיצובישי אך הוא סוחב כ-200 ק"ג פחות כך שבדרך כלל הטויוטה תהיה מהירה יותר. המנוע גם פחות רועש, (אך גם אינו שקט בדרך כלל), והבידוד הכללי מוצלח יותר. תיבת ההילוכים של הקרוזר איטית יותר, כך שבמקומות בהם צריך עקיפה מהירה לעיתים התיבה תתמהמה. עם זאת, התיבה של הטויוטה הרגישה חלקה ונעימה יותר לעומת זו של הפאג'רו. צריכת הדלק בתנאי המבחן התובעניים עמדה על 7.1 ק"מ לליטר. בתנאים רגילים היא צפויה להיות טובה יותר.
וזה שנשמע כמו ג'יפ: אתם זוכרים את הנ.נ המיתולוגי של צה"ל? רעש של ג'פ"ס מעלה לכם לחלוחית בעיניים? אתם תאהבו את הפאג'רו. אולי נסחפנו קצת - הוא לא עד כדי כך רועש - אבל המנוע של המיצובישי בהחלט קולני יותר מזה של הלנד קרוזר. הספקו גבוה יותר (200 כ"ס) וגם נתון המומנט עדיף (45 קג"מ), אך הם מגיעים מאוחר יותר - רק ב-2000 סל"ד, בשל השהיית טורבו ארוכה יותר. באופן מפתיע, ולמרות המשקל העודף, הפאג'רו יוצא מהמקום מהר יותר רק כדי לראות את הטויוטה עוקפת אותו אחרי כמה מאות מטרים. כדי לפצות על המחסור בזריזות, תיבת ההילוכים של הפאג'רו "חיה" יותר וממהרת להחליף הילוכים, כך שקיק דאון יגיע באופן מידי ואין חשש למחסור בכוח בשיאה של עקיפה. צריכת הדלק הייתה דומה לזאת של הטויוטה ועמדה על 6.8 ק"מ לליטר. בתנאי אמת היא צפויה להיות קרובה מאוד לנתוני הטויוטה שהתאמצה מעט פחות במהלך המבחן. כהערה שגרתית נזכיר כי נתוני צריכת הדלק במבחני דרכים גבוהים בדרך כלל מהממוצע בפועל, בשל תנאי המבחן המאומצים.
נוחות נסיעהזה שמרגיש כמו משחתת: הלנד קרוזר מצויד במערך מתלים רך, כזה שירגיש נפלא למי שאוהב את הרכב שלו מחובר לגלגלים בערימות של צמר גפן וכריות. ממש הנסיכה והעדשה. על שיבושים קטנים ובעיקר בתוך העיר הטויוטה מבודדת בצורה טובה יחסית. גם מחוץ לעיר הטויוטה נוחה, לפחות עד שפוגשים כבישים גליים או כאלו שרוויים בשיבושים גדולים (מישהו מכיר כאלה בישראל?), אז היא מתנדנדת כמו משחתת במימי המפרץ. גם על שבילים ואפילו בשטח יותר טכני, הטויוטה תבודד את הנוסעים בצורה טובה. בשבילים מהירים חשוב להיזהר! תעלות רוחביות עלולות לגרום לסגירה של המתלה הרך בחבטה עזה, ורצף של חתכים רוחביים עלול להביא למפגש לא נעים בין החרטום והקרקע.
וזה שמרגיש כמו ג'יפ: הפאג'רו הרגיש פחות נוח בכל מה שקשור לספיגת השיבושים, למרות השלדה האחודה שנמצאת בדרך כלל ברכבי נוסעים מן השורה. הנסיכה והעדשה? במיצובישי זה יותר "הנסיכה וערימת החצץ". המתלים קשיחים יחסית והרבה מידע עובר מהכביש אל הנוסעים, בעיר ומחוצה לה. ברוב המקרים זה אמנם לא מטריד, אבל רצף של שיבושים יכול לגרום לפאג'רו לקפצץ הרבה יותר מהרצוי. בנהיגת שבילים הנוחות תלויה במהירות: במהירות זחילה המיצובישי יהיה פחות נוח, אולם במהירות גבוהה הוא מבודד היטב. בשטח טכני עובר שוב יתרון הנוחות לטויוטה הרך יותר. חשוב לציין כי הפאג'רו, בשל העובדה שהוא המרוסן מבין השניים, כמעט אף פעם לא מתרסק. ויש עוד יתרון במערך המתלים הנוקשה של הפאג'רו.
התנהגות כבישזה שמרגיש כמו מכונית גבוהה: הפעם אנחנו מתחילים דווקא עם הפאג'רו. כאשר הנהיגה הופכת להיות קצת יותר דינאמית, ולא מדובר על נהיגת ספורט אלא סתם על נהיגה בכבישים מפותלים בדרך לוואדיות ולנחלים, העדיפות נוטה באופן מוחלט לטובת הפאג'רו. ההבדל הגדול נובע מהשוני שבין שלדת המיצובישי ושלדת הטויוטה. לפאג'רו שלדה אחודה, שמעניקה חוזק מבני גבוה יותר. על הכביש זוויות הגלגול של הפאג'רו מצומצמות יחסית, הנכונות של הרכב להיכנס לפנייה גבוהה יותר, הדיוק של ההגה עדיף ובכלל העסק מרגיש הרבה יותר בטוח. אמנם, הנטייה העקרונית היא לתת היגוי, אך קל מאוד לשלוט בפאג'רו. ולמרות הכל, חשוב לציין כי ממש לא מדובר ברכב לחובבי הנהיגה הספורטיבית. נקודה לחובת המיצובישי היא מערכת הבלמים הבינונית, שנוטה לדעוך כאשר לוחצים על הדוושה יותר מהרגיל.
וזה שמרגיש כמו ג'יפ: לטויוטה ישנה שלדת סולם, ולכן הוא מוותר כמעט מראש על כל תחרות בכביש המפותל. ברוח ימי חג הסוכות, זוויות הגלגול של הקרוזר והנדנוד המוחשי בכל העברת משקל הזכירו לנו לולב בשיא עונתו. גם ההיגוי לא מדויק דיו ומשקלו של ההגה קל מדי. באופן כללי הקרוזר מתאים הרבה יותר לכבישים ראשיים ומהירים ופחות לכבישים צדדיים ומפותלים, שם הוא פשוט מרגיש גדול מדי. ביום יום הנהג הממוצע יתקשה להרגיש בהבדלים שבין הרכבים, אך אם חלילה תקלעו לתמרונים מהירים במקרי חירום - ההבדל יכול להיות משמעותי. מערכת הבלימה של הטויוטה התגלתה כעדיפה, אם כי גם לה נטייה לדעיכה תחת עומס.
שטחזה שיקח את המשפחה לשטח: הגענו סוף סוף למשימה שלשמה התכנסנו - עכשיו בולסים סלעים, ובתיאבון לכולם. נתחיל מהטויוטה, שעל פניו מציע שילוב מאפיינים כמעט אידיאלי לשטח. שלדת סולם ומהלך מתלה ארוך מעניקים מגע קבוע בין הגלגלים לקרקע, מאפשרים מעבר חלק על בורות ומפחיתים את הצורך בהתמודדות עם הצלבות. המשמעות של שלדת הסולם היא שהרכב יושב "מעל" המתלים והם לא לגמרי חלק ממנו - כלומר, פעולת המתלה יכולה להתבצע בחופשיות על מנת להשיג אחיזה, והמרכב הקשוח של הרכב לא מגביל את יכולות התנועה של המתלים. במורדות תלולים הילוך הכוח יעיל ובולם היטב את הרכב. בירידות ממצוקים תלולים ניתן להשתמש גם במערכת לבקרת גלישה במדרון, אבל ברוב המצבים היא פשוט "OverKill" ומפגינה היסטריה יתרה. כאשר נגמרות היכולות המכאניות של הרכב, נכנסת האלקטרוניקה לפעולה - וזו מצליחה לייצר קצב התקדמות אחיד גם כאשר נראה שהעסק גמור. מעורר כבוד.
אבל למרות היכולת העדיפה של הלנד קרוזר בשטח, שדילג בקלילות היכן שהפאג'רו הזיע, היה משהו בטויוטה שהפריע לחלק מהבוחנים. אפשר להגדיר את זה כ"תחושת ניתוק". העובדה שמידע אודות מצב האחיזה של הרכב אינו עובר לידי הנהג בצורה כלשהי הופכת את הנהיגה בשטח לנוחה יותר וקלה יותר - אבל לא ממש מחברת את הנהג לשטח. אמנם, כל פראייר שיעלה לתא הנהג של הטויוטה יוכל לטפס לאן שירצה (כמעט), אבל אותו נהג שיצא מהרכב אחרי מעלה מסולע עם חיוך של סיפוק על הפרצוף יראה כמו מפעיל מזלטי"ם שיצא מקרון הפיקוד אחרי חיסול אווירי מוצלח עם M16 מונף באוויר וסרט אדום סביב המצח. זה לא זה.
והג'יפ: הפאג'רו הוא ההפך הגמור. רמת האחיזה האבסולוטית שלו נמוכה בהרבה, בעיקר בגלל מהלך מתלה קצר יותר ובגלל השלדה האחודה שמנמיכה את מרכז הכובד ומצמצמת את חופש הפעולה של המתלים. מה שהפך את המיצובישי לרכב העדיף על הכביש המתפתל, פוגע בו כשיורדים לשטח. המנוע של הפאג'רו מספק את כוחו בטורים גבוהים יותר כאמור, ויחד עם ההילוך הראשון הארוך הרכב מתקשה לספק בלימת מנוע יעילה בירידות. ב"מעלה הסברסים", שביל ברמת קושי בינונית אי שם בגלבוע, הוא התקשה לעבור בקצב של הטויוטה כל עוד לא היה מאחורי ההגה איש שטח מנוסה. ולמרות הכל, הפאג'רו הוא הגולנצ'יק של המבחן הזה: הוא מחבר את הנהג למתרחש על הקרקע באופן קבוע, מעביר מידע שוטף על מצב האחיזה של הגלגלים ודורש פיתוח של מיומנויות שכמעט נשכחו מאז המילואים האחרונים. שדה הראיה המעולה יקל על המעבר בשטחים טכניים, ובעיקר יעניק תצפית מענגת על הנוף עבור הנוסעים שחייבים לנשום כל סלע ופרח. שתי נעילות דיפרנציאל (מרכזית ואחורית) משדרגות את יכולות העבירות שלו ומעניקות לו יתרון שנדיר למצוא בג'יפים כיום. התחושה הכללית היא שהפאג'רו בא לעבוד ולאכול את השטח, ולא משנה כמה קשה יהיה או כמה המצב נוטה לרעתו.
סיכוםלפני המבחן לא ציפינו לכאלו הבדלים בין שני כלי רכב שמתחרים כל כך הרבה שנים על אותה משבצת. הבדלי הגישות ביניהם מהותיים - וזהו עניין שנדיר לראות בין מתחרים צמודים באותו סגמנט. גם אחרי ימים של ויכוחים ודיונים, כאשר האבק שקע והקפה השחור מהפינג'אן הוחלף באספרסו של המשרד הממוזג, לא הצלחנו להגיע להסכמה על המנצח.
בשקלול קר של המרכיבים, טויוטה לנד קרוזר עושה רושם של מנצח. הוא חזק יותר, מעט יותר חסכוני, מרגיש מודרני יותר, ובעיקר - מגיע רחוק יותר בשטח. מי שצריך את היכולת הזו, יסכים לשלם עבור הטויוטה גם את הפרשי המחיר המשמעותיים שבין השניים. מן הצד השני של המתרס, מיצובישי פאג'רו מציג ים של אופי. אז נכון שעם אופי לא הולכים למכולת, אבל בשביל אלו שמפנטזים על סופה פתוחה ומסוקסת אבל צריכים גם לקנות רכב שטח מכובד למשפחה, סביר להניח שדווקא הפאג'רו יהיה הרכב העדיף בסופו של יום.
לדגמי מיצובישי בישראל - מיצובישי
לדגמי טויוטה בישראל - טויוטה
פורסם לראשונה ב- 08.10.12
למאמר זה התפרסמו 10 תגובות
