מחלקה ראשונה - החיים מהמושב האחורי של קאדילק אסקלייד

מאחורי האחורה שלי, אגב, הייתה קאדילק אסקלייד נוספת, זהה לחלוטין לראשונה. לא צחוק כאן ואנחנו לא לוקחים סיכונים. זו שיירת אבטחה אישית, ואני לא זז בלעדיה. אני אישיות חשובה מאוד שמוכרחה להיות מאובטחת, ותפקיד האסקלייד הנוספת - שבה נוהג ר', עוד אחד מטובי בחורינו, בוגר היחידה לאבטחת אישים - להגן עליי בכל תרחיש ובכל מחיר.

זה אומר, למשל, שאם הרכב הקדמי, שבו אני יושב, עומד ברמזור לפנייה שמאלה, האסקלייד שמאחור תעמוד מאחוריו בנתיב השמאלי גם היא, "אבל בנטייה ימינה" כמאמר ר', כך שאף רכב לא יוכל להידחף לנתיב הימני שלידי ולאיים עליי. וזה אומר שגם בזמן הנסיעה, רכב האבטחה תמיד יחצוץ ביני לבין רכבים אחרים או מדרכה - משניהם עלולים אויבים בלתי מזוהים להחליט לפתוח עליי באש. וזה אומר שאם הרכב שבו אני נוסע עומד לפני מעבר חצייה - הנהג המקצועי יעצור תמיד שניים־שלושה מטר מאחורי הקו, כדי להתרחק מספיק מהעוברים ושבים ולהספיק לזהות אם מישהו שחוצה כרגע מחליט, משום מה, להתקרב לכיווני עם RPG, או מצלמת סמארטפון.

לעשות את העבודה שלך

זה אומר עוד הרבה דברים, שמרכיבים יחד סוג נהיגה שלא קשור בכלל לנהיגה כמו שאתם ואני מכירים, אבל עזבו. מה שזה אומר כרגע הוא שנראה לי מיותר מאוד שאצטרך לשבת ולכתוב את הכתבה הזו. סתם טרחה מיותרת.

יש לי עוזר, יש לי נהג, ואני משוכנע שיש לי גם לשכה, ראש לשכה, מתאם לשכה, מזכיר, מזכירה ובטח גם כותב נאומים או שניים. שמישהו מכל האנשים האלה יואיל לכתוב את הכתבה ולהעביר לי לאישור.

או שלא. כי בכל זאת, היום ההוא שבו הייתי אישיות חשובה מאוד, או לפחות התחזיתי לאחד בהצלחה מסוימת, כבר מאחוריי.

מצד שני, כנראה שאם הייתי במקצוע שבו מקבלים נהג בוס ואבטחה צמודה, לא הייתי צריך לכתוב כתבות כי היו לי דברים רווחיים יותר לעשות. ואולי להפך: אולי כשיש לך נהג בוס ואבטחה צמודה, כל זה בא במטרה לאפשר לך לעשות את העבודה הרווחית שלך, שאותה, אחרי הכל, אף אחד אחר לא יכול לעשות - בטח לא הנהג, המאבטח או העוזר האישי. והעבודה שלי היא לכתוב את הכתבה הזו.

יודעים מה, אני אכתוב אותה, אבל אחר כך. קודם אני אנמנם לי פה קצת במושב האחורי של הקאדילק.

"תעיר אותי כשנגיע".

"בסדר גמור, בוס".

כמו של טוני סופרנו

יצאנו בבוקר מהבית החשוב מאוד שלי. תמיד יוצאים מביתו או משרדו של האח"מ. בגדול, המטרה היא לעזור לי, האח"מ, להרגיש כמה שפחות את תלאות הדרך ולהיות פנוי לחלוטין להמשך חיי החשובים מאוד, גם אם הם מתרחשים, במקרה, במהלך נסיעה מאוד לא חשובה.

אז אוספים אותי מהבית. שני רכבים לפחות. האח"מ ייסע לרוב ברכב הראשון בשיירה - משהו נמוך ומפנק, לרוב הולכים כיום על אודי A8 (בכמויות שמשרד הביטחון קנה מהן, זה יצא אפילו זול יותר מסקודה סופרב) ומאחור ייסע רכב האבטחה העצום, האסקלייד.

אני לא קיבלתי אודי - פאק של ההפקה, פיטרתי את כולם - כך שנאלצנו לנסוע בשני אסקליידים, אבל אני לא מתלונן. בכל זאת האסקלייד - הרכב המועדף על טוני סופרנו וגם על האחיות קרדשיאן, אחד מלהיטי המכירות היחידים של קאדילק כיום - מגיע עם שלוש שורות מושבים, ולא מדובר במושבים; מדובר במקומות שמורים בגן עדן, כשכל מושב יחמם, יצנן, יעסה, ישכיב, יערסל ולא לחלוטין יפתיע אותי אם יש גם לחצן האפי־אנדינג - לבקשתך.

האסקלייד גבוה כל כך, עד שכל מה שקורה מתחתיו - להלן, על הכביש - נראה כאילו אתה צופה בו מהיציע. מגובה כזה הכל נראה כמו מופע, כמו הצגה מטופשת של פשוטי העם, חלכאיו ונדכאיו עטויי הסחבות וזבי החוטם, בזמן שאני, פה ביציע, לא משתתף, אני רק קהל משועשע ואמיד שמרשרש קצת בתכשיטיו.

אז אספו אותי מהבית היישר למושב האחורי המורם מעם של האסקלייד והמשיכו לנסוע בלי לעצור. זו, אגב, המטרה האולטימטיבית בנהיגת אח"מים: לא להתעכב, בטח לא לעצור, מרגע היציאה עד רגע ההגעה. לעזור לך לעבור באופן החלק והבלתי מורגש ביותר האפשרי ממקום למקום. "אנחנו נשתדל לא לעצור בכלל, שכל הנסיעה תהיה חלקה לגמרי", מבטיח לי ר', הנהג המבצעי שלי. "כשמסיעים אנשים חשובים מספיק, לרוב מגיע ליעד צוות אבטחה מקדים שסורק את השטח, בודק, אחראי לפתוח את כל השערים והמחסומים, ככה שתהיה לבנאדם כניסה חלקה".

בדרך נשתמש במסוק, כמובן. המנחת ממוקם ב"עדן תעופה" בראשון־לציון, אבל גם זה לא אמור לגרום לי שום טרחה: "במקרה כזה מוציאים ארבעה נהגים - שניים ישימו אותך במנחת ושניים יחכו לך בצד השני עם הנחיתה", מבטיח ר'.

אורח מזדמן על הכביש

העובדה שאני יושב עכשיו במושב האחורי בחליפה הטובה שלי, מאחורי חלון כהה ומשקפי שמש, עוזרת לי להרגיש לגמרי לא שייך לכביש הזה, לגמרי אורח מזדמן כאן. העובדה שיש לי נהג מבצעי כמו ר', שמסוגל לנהיגה שהיא בו־זמנית אגרסיבית אבל חלקה לגמרי, תורמת לרגיעתי הגמורה. הנהיגה הבוטחת הזו - נהיגה של מי שברור שמדובר עבורם במקצוע ברמה הגבוהה ביותר, לא בשום נהיגת מונית - דרוכה ואפקטיבית כל כך, עד שבדרך לירושלים האיש גילח עבורי 12 דקות מזמן ההגעה המשוער של ווייז. מדי פעם הרמתי ראש מהלפטופ רק כדי לראות שמד המהירות על 120 קמ"ש, אבל חזרתי למסך ושכחתי מזה מיד. ההאצות היו האלגנטיות ביותר שחוויתי; המנוע רעם, אבל שום קפיצה דרמטית מדי לא הורגשה מאחור. זו הייתה נהיגה מאומצת שנחוותה במושב האחורי כרגועה ונטולת דאגות. מישהו הזיע שם מקדימה כדי שאני אוכל להגיע רענן וטרי ליעד, אחרי שהשלמתי כל מה שהייתי צריך להשלים בעבודה במושב האחורי, והנאום שלי מוכן ומאורגן.

"יהודים, אחים, לוחמים" – זו הפתיחה שלי, אגב.

וקחו בחשבון שנסענו בלי כל העזרים הטאקטיים המקובלים על שיירות אח"מים ממשיות, כלומר הסירנות, הצ'קלקות והזכות לעקוף את הפקק בכל דרך בלתי אפשרית. אבל עצם הנהיגה על ידי מי שהוכשרו להפוך את הנסיעה לאירוע בלתי נספר בחייה של אישיות שאין לה, בשום צורה, זמן לנסוע או לספור, משדרגת את החוויה כולה ממחלקת נוסעים למחלקה ראשונה.

אני נח, הנהג מותש

"בשביל הנהג זה מתיש", ר' מודה. "הרכב הראשון, שמסיע את האישיות, צריך לדאוג שהנסיעה תהיה הכי נעימה - לא לטלטל ולא לתת מכות גז, ברקסים או פניות חדות. רכב האבטחה שמאחור מצריך ריכוז גבוה מאוד מהנהג; אני כל הזמן סורק את כל הנהגים מסביב בכל המכוניות, וגם רכבים שעומדים בצד. זה כל הזמן לשים לב ולהיות ערני אם מישהו קצת מאט או עוקב אחרינו, אם אופנוע מנסה להיצמד, וזה לדאוג שהשיירה תישאר יחד, שאף אחד לא ייכנס או יחסום או ייתקע, וכל הזמן לקרוא ולהבין את השטח, להסתכל על האנשים בתוך המכוניות, מי מרוכז בנהיגה, מי לא, והכל תחת לחץ של נסיעה מהירה יחסית והשתחלות בתוך הפקקים, כי הנהיגה כמעט תמיד מתבצעת תחת לחץ זמנים. ויש כמובן הפן הבטיחותי, שצריך קודם כל לא לעשות תאונה ולא לגרום לאנשים מסביב לעשות תאונה, כי כל הצ'קלקות והצלצולים האלה מלחיצים, ויש נהגים שיכולים להגיב בצורה לא צפויה. כשאני מסיים נהיגה כזו אני מותש, המוח שלי עייף".

המוח האח"מי שלי, מאידך, מגיע ליעד חד ונמרץ כאילו נשלף זה עתה משנת לילה טובה, וכמובן לפני הזמן. רגע לפני הנסיעה לירושלים, אגב, אנחנו עוצרים לכמה סידורים במלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל־אביב (ככה זה חיים של אח"מ. עזבו, לא תבינו), וכשהשומר בכניסה, יבגני, מסרב להרים את המחסום כי הוא שומר בכניסה והמעמד (שלו) מחייב, מתחילות צעקות בין המאבטח האישי שלי נ' לבינו. אני יושב מאחורי החלון הכהה שלי, חרישי, מרוכז בנייד, אדיש ומנותק וצונן לגמרי. אני כל כך מעל זה - קילומטרים מעל זה - עד שגם כשנ' יוצא מהרכב ומתחיל להתרוצץ בעצבנות בכניסה למלון, אני רק ממשיך לרחף עם הכדור שלי בשמיים של "דיון", משחק די חמוד שהורדתי לא מזמן לנייד. שיתרוצץ, שיצעק, מה יש. בשביל זה משלמים לו. אני תכף שובר פה שיא.

בסוף יבגני פותח את השער ואנחנו נעצרים כמעט בתוך לובי המלון. נ' פותח עבורי את דלת האסקלייד בזמן שהוא מביט בעצבנות ממוקדת לכל כיוון, הרמפה החשמלית של הרכב נשלפת מעצמה, ואני דורך עליה ויורד ללובי בבטחה. משהו ביציבה שלי משתנה כשאני לבוש ככה. משהו בהליכה מאט מעצמו בתוך נעלי עור חדשות. משהו בי הופך, אפילו מבלי להתכוון, סמכותי ומרוחק. הדופק, אני משוכנע, לא עובר את ה־40. אני זוחל קר־רוח וקפוא־דם עכשיו. אני תנין. או לפחות בעור תנין.

בדרך לפגישה בכנסת

אנחנו ממשיכים מכאן למשכן הכנסת. צריך לסגור שם כמה עניינים, אתם יודעים. בינתיים כדי לא להשתעמם מדי, אני משנן קצת פרטי טריוויה על האסקלייד, כדי שיהיה לי מה לספר לעמיתי ההולנדי כשאפגוש אותו באופן חשאי. מנוע V8 בנזין בנפח 6.2 ליטר עם 420 כ"ס, 10 הילוכים, דינוזאור מוטורי שנצמד לשלדת סולם שבמקור מיועדת למשאיות קלות, וקווי מתאר ישרים. אבל בסופו של דבר, וגם בתחילתו, כל מה שאני באמת צריך לדעת הוא שפה מאחור, בין שני המושבים שבשורה השנייה של האסקלייד, יש מרחב מחיה עצום כל כך, שיכולתי לזרוק שם קיטבג, כלב סן ברנרד בוגר או חוות סרוורים קטנה.

קצת יותר מקדימה, המקרר המובנה של הרכב שומר עבורי קולה, פרייה ובקבוק שמפניה קטן לכל צרה או שמחה שלא תבוא. במקרה של שואה גרעינית, אני יכול לחיות ולשגשג בתוך הרכב הזה מספיק זמן כדי להעמיד אנושות חדשה.

במקרה שלא, האסקלייד הוא סתם פתרון מושלם לאח"מים וסלבריטאי ריאליטי. אפשר להעמיס עליו (זוכרים, משאית קלה?) אינספור קילוגרמים - למשל במקרה שרוצים או צריכים למגן אותו נגד ירי - והראות המוגבלת דרך החלון האחורי (שהופכת מוגבלת אפילו יותר במקרה של מיגון) לא משנה כלום כשהמראה המרכזית ממילא מקרינה לנהג את הנעשה על הכביש דרך מצלמה אחורית באיכות משובחת.

ההתקדמות שלנו לירושלים מהירה וחלקה. "אם אנחנו עם צ'קלקות בשיירת ראש הממשלה, זה נראה יותר כמו שיירת הפילים של קולונל האטי ב'ספר הג'ונגל', זה סופר אגרסיבי", נ' אומר, אבל ייתכן שעדיף לנו בלי ראש ממשלה, כי ההתקדמות נעימה ויעילה יותר ככה, ואף אחד לא טורח לשחרר לעברנו תנועות מגונות או לנסות לברר מי יושב בפנים, כמו שקורה כמעט תמיד עם פוליטיקאים. אנחנו פשוט דוהרים, מוגבהים, לירושלים, עם כל הפריבילגיה והאדנות שאנשים במעמדנו - עם שני אסקליידים שכדי לנוע בתוכם נדרשת קיה פיקנטו קטנה - מסגלים לעצמם.

בכנסת השומרים שואלים אם תיאמנו פה עם מישהו, ואנחנו מאשרים שכן (האמת, שלא) - מה שמעביר אותנו את המחסום ללא קושי. בכל זאת, שיירת אסקלייד ובה גבר בחליפה טובה ומאבטחיו; אם בזה אתם לא בוטחים, במה תבטחו?

אני נחלץ מהאסקלייד כדי להתמתח, מאבטח של הכנסת ניגש אליי ושואל לשלומי, אני מאשר לו שיום יפה היום, ואנחנו מצטלמים על רקע המשכן, שבו עוברים ברגע זה בקריאה ראשונה עוד כמה חוקים שיהפכו את ישראל למקום שבו נדרשים אפילו יותר רכבים מאובטחים.

בחזרה למציאות

בדרך חזרה לתל־אביב אני מנמנם קצת מאחור וחולם על ערב רגוע עם האישה ודרינקים ליד הבריכה הפרטית שלנו, כנראה בקיסריה, סביר שבמימון ציבורי. המחשבה שכל זה לא באמת יקרה, ושעם תום הנסיעה אנחת בחזרה לחיי הממוצעים ואיאלץ לחזור לנהוג את עצמי בכבישים הממשיים ובמועדי ההגעה הריאליים של ווייז גורמת לי לרצות לכבול את עצמי למושב האסקלייד.

אני לא כובל, אבל אני מבין לראשונה קצת טוב יותר את ראש הממשלה המכהן, שברגע שהפסיק, לרגע, לכהן, עשה צעקות על דבר אחד בלבד: האבטחה לו ולמשפחתו. מה לעשות, אין דרך לוותר על החיים האלה אחרי שכבר חיית אותם.

תנו לגבר מאבטח ומושב אחורי ברכב אח"מים. יותר מזה אנחנו באמת לא צריכים.

תודה למלון דיוויד אינטרקונטיננטל תל־אביב ולעדן תעופה

למאמר זה התפרסמו 4 תגובות