מרצדס S קלאס - מבחן רכב

עיצוב

מרצדס S קלאס היא הרבה דברים. היא אלגנטית - אבל מצד שני היא היא זו שמגדירה את מהות האלגנטיות, אז זאת לא ממש חכמה גדולה. היא מרשימה - אבל קצת קשה לצפות ממכונית באורך 5 ורבע מטר למשהו אחר. היא נוטפת יוקרה והדר מכל חריץ בפח המפוסל - אבל שוב, לחשוב שמכונית שעולה מיליון ושישים וחמש אלף שקל לדגם המבחן (הגרסה האמצעית מבין שבע) לא תעשה את זה יהיה להשלות את עצמינו.

אבל כבר במבט ראשון ניכרים עליה סממני גילה. עובדה מדהימה בפני עצמה לא רק כשמדובר במכונית שעומדת עדיין לפני מתיחת הפנים הראשונה שלה, אלא במיוחד במכונית שכל העולם פחות או יותר מנסה לחקות. הפנסים הקדמיים, שאת צורתם קיבלה גם ה-C קלאס, מרגישים מעט מיושנים עם נוריות הלד המלבניות, שמשמעותית פחות מרשימות מאלה מכוסות הכיפה המעוגלת והמבריקה שבאחות הקטנה, הפגוש הקדמי עם שני פתחי יניקת האוויר הקטנים בפינותיו לא מרגיש מספיק "עשיר" ברושם, ובכלל כל הצורה העגלגלה שלה "יושבת" יותר טוב על אותה ה-C קלאס.

אבל מצד שני (או שזה כבר שלישי, איבדתי את הספירה), ה-S קלאס מעולם הייתה ועודנה המכונית הנמכרת ביותר בסגמנט שלה, סגמנט שבו הרושם שיוצרת מכונית - בין אם הוא מוחצן או מאופק - משחק תפקיד לא פחות חשוב מכל שאר הפרמטרים. אז מה אני מבין?


מרצדס S קלאס. קשה לטעות כשאת מציבה את הרף

תא הנוסעים

הטרקלין ב-S קלאס - כי לקשר אותו בכל צורה שהיא עם המילה "תא" יהיה חטא נגד האנושות - מרגיש כאילו מישהו נכנס לחנות הרהיטים היוקרתית ביותר במינכן וביקש שירכיבו לו את מערכת הישיבה הטובה ביותר שיש להם. Money is no object. הכל, אבל הכל, מכוסה בדונמים של עור שנקצרו מטובי השוורים בעולם (ולא פרות, כי ההריון שלהן משאיר סימני מתיחה), עץ, אלומיניום ושאר חומרים אקזוטיים.

ניכר שהאלגנטיות בה עטופה ה-S מבחוץ ממשיכה גם פנימה. שולט כאן צבע הקרם, שמשרה אווירה כמעט סוריאליסטית של שלווה ורוגע. המושבים נוחים מאוד - אם כי לא מהמשובחים שפגשו ישבנינו - והדלתות שנסגרות בוואקום משאירות את כל העולם (ואיתו את החיים העלובים - יחסית כמובן - שלנו) מאחור.

העיצוב בסלון העצום, וזה כבר לגמרי עניין של טעם, פחות התחבב על חלקינו. במיוחד שני המסכים הגדולים שמשמשים כלוח מחוונים ומסך מרכזי. הטענה הייתה שהם מונעים את החלוקה בין איזור הנהג לבין זה של הנוסע. מאידך, אם אתם יושבים ליד אלפרד (או נהג בשם גנרי אחר) ואתם רוצים לשים עין על המהירות, זו כנראה אופציה לא רעה. גם הצורה בה שני השעונים וחלקו התחתון של ההגה מתחברים למשהו שנראה כמו פרצוף של ליצן, אבל מהזן הלא מאוד סימפטי, לא ממש הייתה מנת חלקם של בעלי הדמיון המפותח.


מרצדס S קלאס. קל לשים עין על המהירות גם ממושב הנוסע

אבל מי בכלל קונה מכונית עם בסיס גלגלים של 316 וחצי סנטימטרים בשביל לשבת מקדימה? במיוחד כשברכב המבחן אפילו לא היה אבזור בסיסי ועממי כמו עיסוי במושבים הקדמיים? הקסם ב-S קלאס קורה בזוג המושבים האחוריים, ושם גם אנחנו נפגשים עם אחת התלונות היותר רציניות כלפי המכונית. אבל על זה עוד רגע.

המושבים מאחור כמובן חשמליים לגמרי. אין ולו מנוף או ידית אחת שתגרום לכם להתאמץ, הם זזים קדימה ואחורה, המשענת נוטה קדימה ואחורה ואפילו משענת הראש מטפסת למעלה בלחיצת כפתור. אם כל זה לא מספיק לכם כדי להינות ממקסימום מרווח, לחיצה על כפתור נוסף תעביר לידיכם את השליטה על מושב הנוסע הקדמי, ותוכלו להזיז את המושב (עם או בלי נוסע בתוכו) עמוק לתוך הדשבורד. זהו, אפשר למתוח רגליים. התלונה שהזכרתי קודם היא שמשענת הגב של המושב האחורי-ימני חרקה מעט תחת עומסם של כל 75 הקילוגרמים האימתניים שלי. עצם זה שאני זוכר בדיוק על איזה מושב מדובר מראה כמה הבעיה האיזוטרית הזאת הרגישה משמעותית באותו הרגע. במכונית בסדר הגודל הזה, היא כנראה באמת משמעותית. יחד עם זאת, לא מן הנמנע שהבעיה הזו הייתה ייחודית למכונית המבחן שלנו עקב שימוש קשוח במיוחד כזה או אחר, על כך יכלו להעיד גם כתמי הקפה הקטנים שעיטרו את אותו המושב.



חזרה למושב הנהג. גם אחרי כמה שעות רצופות מאחורי ההגה של מרצדס S קלאס, בכל רגע פנוי נשלחת אחת הידיים למשש את הקונסולה או לחפור בתפריטים ומוצאת עוד איזו פונקציה מגניבה או מערכת משוכללת שיכולה להעסיק אפילו ילד בן 6 לאיזה רבע רצופה. הבעיה היא שמרוב עצים לא רואים את היער: המערכת של מרצדס כל כך עמוסה, וכל כך מסובכת לתפעול, שאפילו טכנופילים בני טיפש-עשרה יתקשו לנווט בה במהירות סבירה. מצד שני, בשביל מה אתם משלמים לאלפרד?

אל רשימת האבזור לא נכנס, מכיוון שכל דבר שמופיע בדמיונכם ואינו קיים במכונית הזו, ניתן להזמנה במחי סימון קופסת אופציה. מה שכן, מעט חבל שמושבים מעסים, חימום למושבים האחוריים ואפילו איזור אקלים נפרד ליושבים מאחור אינם מגיעים כסטנדרט. וגם הייתה חסרה לנו בקרת השיוט עם אופציית הזחילה בפקקים. זו שהותקנה ברכב המבחן ידעה רק להביא אותו לעצירה מלאה אך לא להמשיך נסיעה בלי התערבות של הנהג. פרימיטיבית שכמותה.


מרצדס S קלאס. המערכות מתוחכמות להפליא אבל מסובכות להחריד

נוחות נסיעה

בולמי אוויר, בסיס גלגלים באורך שיגרום לכם לשכוח שהסרן הקדמי עלה על פס האטה לפני שהאחורי פוגש בו, שמשות עם זיגוג כפול, דלתות עם סגירת וואקום ומשקל של סופר מיני ממוצעת בחומרי בידוד. כמה נוחה אתם חושבים שהיא? אם ניחשתם "המון", צדקתם. נקודה אחת שמעט העיבה על החוויה, למעשה ארבע-שהן-אחת, אלה צמיגי האל-תקר (Run Flat) של גודייר. עם הדופן העבה במיוחד שלהם, הם גורמים לשיבושים חדים כמו שברים באספלט או מדרגות עם תכנון לקוי לפרוץ את הבידוד, שמלבד זה נשאר פחות חדיר מבונקר גרעיני.

כל נסיעה, לכל מרחק, לפחות כזה שמאפשרת המדינה הקטנה שלנו, נבלעת עם ה-S קלאס הזו משל הייתה קפיצה למכולת. קשה לתאר את ההרגשה במילים, אבל זה כאילו נכנסתם למכונית בחניון, ישבתם דקה או שתיים, פתחתם את הדלת ואתם במרחק של 500 קילומטר משם.

צמיגי האל תקר הם אופציה חביבה שלא תדרוש מכם ללכלך את החליפה במקרה חירום ותאפשר לכם להמשיך לנסוע עוד כ-50 קילומטרים עד לצמיגיה הקרובה, אבל אני אשאל את זה שוב - בשביל מה אתם משלמים לאלפרד? לטעמנו, מדחס קטן ו"ג'יפה" לסתימת חורים בצמיג היה יכול להיות אפקטיבי באותה מידה, שכן במקרה של קרע רציני יותר, גם צמיגי אל-תקר הופכים לבלתי שמישים.


מרצדס S קלאס. צמיגי האל-תקר לא פחות יעילים מערכת תיקון

מנוע ותיבת הילוכים

455 כוחות סוס ששועטים מתוך 4.7 ליטרים מוגדשי טורבו שמסודרים בתוך שמונה בוכנות בתצורת V הם פחות או יותר כל הכוח שאי פעם תצטרכו. אין באמת מילה אחרת לתאר את זה. היופי האמיתי כאן הוא הדרך בה כל המערכת הזו פועלת. היא ממש לא מרגישה כמו משהו שהומצא אי שם בשלהי המאה ה-18 על מנת לתת מענה למנועי הקיטור הלא יעילים. זה מרגיש כמו שמונה פצצות אבק פיות שעומלות ויוצרות אנרגיה שפשוט מושכת את העולם ומורחת אותו על החלונות.

כל יחידת ההנעה כאן שקופה לחלוטין. המנוע, למרות כל הסמ"קים שלו נותר חרישי להחריד (לפחות בתוך תא הנוסעים) ואילולא הייתי יודע שלתיבה יש שבעה הילוכים הייתי יכול להישבע שכלל אין כאן תיבת הילוכים. הדבר היחיד שמרגישים בזמן האצה (וגם זה רק בזמן האצה חזקה) הוא מעט הטיה של המכונית אחורה על מתלי האוויר.


מרצדס S קלאס. מאחורי הפנסים יושבים 455 סוסים

התנהגות כביש

אחד המשפטים הזכורים לי ביותר בהקשר של מכוניות יוקרה הוא של מגיש טופ גיר בדימוס, ג'יימס מיי. הוא אמר על אחד הדגמים של רולס רויס שאילו מי מהמהנדסים שפיתחו אותו היה מעלה על שפתיו את המילה "ספורטיבי" או "מתנהג" הוא היה מפוטר בו במקום. ובכן, נראה שמרצדס היו מעט יותר ליברליים ואפילו בחרו לצייד את ה-S קלאס במצב "ספורט" - לא פחות ולא יותר.

אבל ההתלהבות ממצב הספורט של המרצדס המגודלת דועכת מהר יותר ממה שלוקח לבחורה באמצע שנות ה-30 לחייה להתאהב בכלבלב קטנטן עם עיניים גדולות. בולמי האוויר אומנם מתקשחים, ואין ספק שזה המצב בו היינו בוחרים כדי לצלוח כביש מפותל כזה או אחר, אבל המכונית לא מרגישה ספורטיבית באמת בשום מצב. אולי היו צריכים לקרוא למצב הזה "פחות נוח".

מיותר לציין שלמרות ה"אי-ספורטיביות" המובהקת, ה-S קלאס מספקת טונות על גבי טונות של אחיזה בכל תנאי דרך למעט הקשים ביותר. וגם אז, עם טיפה עדינות על הדוושות ומעט הגיון בריא (או לחילופין פשוט לא לנהוג בה כמו פסיכופט) היא תצלח כל כביש במהירות על גבול הלא הגיונית. אם באמת מתחילים להתפרע, מה שרוב הסיכויים שלא תעשו במכונית של קצת-יותר-ממליון-שקל, תגלו שהזנב יוצא בערך חצי סנטימטר הצידה לפני שבקרת האחיזה מחזירה אותו למסלול בארשת פנים קרה ומאוכזבת. לא ממנו, מכם. ככה לא מתנהגים.


מרצדס S קלאס. יש כפתור ספורט, אבל זה ממש לא הסגנון שלה

סיכום

לשאול את עצמכם "האם מרצדס S קלאס" היא מכונית טובה, יהיה כמו לשאול סטודנט אם בא לו על כוס בירה בחינם. ברוב המוחץ של המקרים התשובה תהיה "מה?! ברור!" ולפעמים תלווה גם באיזה "מה ז'תומרת?" מופתע באמצע. מה שמדהים עוד יותר במרצדס S קלאס, באופן אירוני משהו, הוא בכלל לא ה-S קלאס, אלא עולם הרכב שסביבה.

אם כאשר יצאו הדורות הראשונים שלה חיכו חובבי רכב עשורים עד שתגענה הטכנולוגיות מספינת הדגל הגרמנית למכוניות העממיות, הרי שהיום, קצת פחות משלוש שנים אחרי השקתה, לא מעט מכוניות שעולות לא מעט פחות, כבר מציגות טכנולוגיות דומות. וזו חתיכת תעודת הערכה לעולם הרכב. מה שעוד יותר מדהים זה שאין בדבר הזה ולו קמצוץ של מילימטר של סיבה להוריד מכבודה של מי שאולי כבר לא המכונית הכי טובה בעולם, אבל בלי צל של ספק נמצאת עדיין גבוה מאוד ברשימה.

לדגמי מרצדס בישראל - מרצדס

למאמר זה התפרסמו 2 תגובות