רנו טווינגו - מבחן וידאו

לעיצוב הפנים - למרות שחיפשתי הרבה זמן - לא מצאתי מינוח יותר מקצועי מ"מדליק!". ברכב המבחן שהגיעה בגרסת Intense הבכירה, תא הנוסעים מציע שילובי צבעים - או שחור ולבן בשתי ואריאציות או שחור-לבן עם תכלת או אדום וגם גג קנבס נפתח.

תא הנוסעים

תא הנוסעים של הטווינגו הוא מקום מאוד נעים לשהות בו - ככל שמדובר במכוניות מיני כמובן - אבל באופן מפתיע זה יותר בגלל איך שהוא נראה ולא בגלל היתרונות הפרקטיים והאובייקטיביים שלו. איכות החומרים טובה יחסית לקטגוריה גם אם לא ממש מצטיינת כשלעצמה. המושבים רכים ונוחים יחסית על אף חוסר תמיכה או אפשרות לכוון את משענות הראש, ותנוחת הישיבה גבוהה ושולטת אפילו שההגה לא מתכוונן למרחק והמסעד לרגל שמאל גבוה ולא נוח בצורה יוצאת דופן.

אבל לטווינגו יש גם כמה אסים מאוד מעניינים בשרוול - שני תאי אחסון, אחד לפני ידית ההילוכים והשני משמש כתא כפפות, ניתנים לשליפה ולתא הכפפות מחוברת גם רצועה בעזרתה הוא יכול להפוך לתיק צד מגניב.

גם מערכת המולטימדיה של רנו, שהיא בעצם אפליקציה שמתקינים על הטלפון שבתורו מתחבר למעמד (שכולל אפילו שקע טעינה), היא תוספת מעניינת. הטלפון מתחבר למכונית בבלוטות' ומציג תחנות רדיו, ניווט (איזו אפליקציה שתבחרו), אנשי קשר ואפילו כמה נתונים לגבי המכונית כמו שעון סל"ד או ציון על נהיגה חסכונית.

אז למה רק "מעניינת" ולא "טובה"? ובכן, כי הרעיון מצוין, אבל הביצוע קצת פחות. האפליקציה מסורבלת לשימוש, ובנסיעות קצרות - כשלא מחברים את הטלפון - המעמד מסתיר את המסך ואת כפתורי השליטה ברדיו. כשכן מחברים את הטלפון, המעמד עצמו לא יכול לאחוז טלפונים גדולים לרוחב, וכדי לשחרר אותו מהמעמד נדרשת עבודת אצבעות עדינה ומדויקת.

למרות בסיס הגלגלים, המושב האחורי של הטווינגו מפתיע בצפיפותו. זה מתחיל בזה שהוא כולל רק שני מושבים, וממשיך במרווח ברכיים מצומצם מאוד, מושבים שחוסמים כמעט את כל שדה הראיה קדימה וחלונות אחוריים שנפתחים רק הצידה, והתחושה המתקבלת היא קלסטרופובית למדי.

תא המטען די גדול, שזה מרשים במיוחד כשנזכרים שהוא יושב מעל המנוע שגוזל לא מעט מקום. הנפח הוא 219 ליטר, שפת ההטענה שטוחה לגמרי (אבל גבוהה), העומק מספק והפתח רחב ונגיש.

נוחות נסיעה

המושבים של הטווינגו כאמור הם בסדר גמור. במהלך ימי המבחן הם לא קיבלו מאיתנו מחמאות מיוחדות, אבל גם לא נקטלו על אי נוחות או חוסר תמיכה. תנוחת הישיבה הגבוהה בטח תקרוץ למי שהרכב הקטן הוא פשרה עבורו והחלום האמיתי הוא ג'יפון, ושדה הראיה בסך הכל טוב.

דבר נוסף שרנו טווינגו לקחה מסמארט באופן כמעט מלא, הוא מערך המתלים הנוקשה. אם בסמארט פורטו הקצרצרה אפשר להסביר את זה בכך שהיא צריכה את הבולמים הקשיחים כדי להתמודד טוב יותר עם אספלט עירוני מצולק, הרי שכאן זה פחות מובן.

יחד עם זאת, היא מצליחה להרגיש מאוד מוצקה ודרושים בורות מאוד רציניים כדי שהיא "תתרסק". כיול המתלים לא מרגיש "מרושל" אפילו לרגע. יש מכוניות בהן מתלים קשיחים מרגישים מרושלים, דבר שמעביר תחושה שהחיבור בין הגלגלים לשלדה רופף וגורם למעין תנודות ימינה ושמאלה אחרי מעבר על מהמורות. בטווינגו זה לא המצב, והיא משדרת (באופן בכלל לא מפתיע לאור המוצא ה"אמיתי" שלה) נוקשות גרמנית נוחה וטיפוסית.

מחוץ לעיר המצב משתפר עוד יותר, לפחות מבחינת הנוחות. הטווינגו מרגישה יציבה והרבה יותר גדולה ממה שהיא באמת. היא לא מתרגשת יותר מדי מכביש גלי או ממעבר על חריצים רוחביים. על בידוד הרעשים, מאידך, יש פחות שבחים. אולי זה גג הקנבס שלא מצליח לבודד את רעשי הרוח כמו שצריך, ואולי לא, אבל מעל ל-110 קמ"ש הטווינגו שלנו הייתה רועשת למדי.

מנוע ותיבת הילוכים

כל מה שדיברנו עליו עד עכשיו - העיצוב, המולטימדיה, העיצוב, תא הכפפות, העיצוב, כל אלה מחווירים ליד השוס האמיתי - לפחות על הנייר - של רנו טווינגו. מנוע אחורי והנעה אחורית, עוד תוצר ישיר של שיתוף הפעולה עם סמארט.

הטווינגו מגיעה עם שתי יחידות הנעה - האחת, שמגיעה רק בגרסה הבסיסית, מורכבת ממנוע 1,000 סמ"ק ותיבת הילוכים ידנית, והשניה לוקחת את מנוע ה-900 סמ"ק מרנו קליאו ודאצ'יה סנדרו סטפוויי ומחברת אותו לגיר כפול מצמדים עם שישה הילוכים.

כשהוא נמצא בתוך טווח הסל"ד היעיל שלו - מעל 2,500 סל"ד, מנוע הטורבו מרגיש חי ונמרץ. בטח ובטח שיותר מרוב המנועים האטמוספריים שקיימים במכוניות עירוניות אחרות, כשהיחיד שמרגיש בשרני וחזק יותר הוא מנוע ה-1.4 ליטר של שברולט ספארק. אבל מתחת לאותם 2,500 סל"ד, הוא מתקשה להזיז את הטווינגו בנחישות.

תיבת ההילוכים שמכוילת באופן מובהק לחסכון גם לא ממש עוזרת לסחוט מהמנוע את כל הסוסים שיש לו לתת. בנסיעה "רגילה" היא ממהרת להעלות הילוכים ואז אנחנו מוצאים את עצמנו בלי הרבה כוח, ומאידך בזחילה בפקקים היא דווקא משתהה עם העלאות הילוכים, מה שגורר בלימת מנוע חריפה ומטלטלת כמעט בכל עזיבה של הגז.

התנהגות כביש

חכו רגע עם ההתנהגות, קודם כל בואו נדבר על הדבר שהפך לסימן ההיכר של סמארט - פרסה כמעט על המקום. ההישג הזה הגיע בזכות ההנעה האחורית, שמפנה את הגלגלים הקדמיים להתעסק רק בהיגוי ומאפשרת להם לפנות בזווית חדה משל כל מכונית הנעה קדמית (כ-45 מעלות לצורך הדיוק). אז הטווינגו לא יכולה להסתובב על המקום, אבל שני נתיבים עם אי תנועה באמצע? בלי שום בעיה!

ועכשיו אפשר לדבר על איך היא בפניות.

אפשר למנות עוד הרבה מכוניות חוץ מהטווינגו שמציעות את התצורה הזו של מנוע והנעה אחוריים. רובן ככולן מכוניות ספורט מושחזות ומתנהגות. הטווינגו, מצד שני, לא ממש. באותן מכוניות ספורט יש בדרך כלל יותר משקל על הציר הקדמי, והרבה הרבה יותר כוח על האחורי. בטווינגו יש מעט מאוד משניהם, ולכן היא ממש רחוקה מלהיות חיית סחיפות או היגוי יתר. גם מערכת היציבות שלא מתנתקת בכלל (אפילו לא קצת) לא עוזרת לזה. אפילו יותר מזה שלא תוציאו ממנה דריפטים, כשדוחקים בה חזק מדי, היא דווקא נכנסת לתת היגוי בגלל אותו ציר קדמי קל מאוד שמאבד אחיזה.

מה שהיא כן עושה, זה לאחוז טוב מאוד, הרבה יותר טוב ממכוניות מיני אחרות. בגלל שהיא "נדחפת לתוך הפניה" על-ידי הגלגלים האחוריים ולא "נמשכת אל מחוץ לפניה" על-ידי הקדמיים, היא נוסכת המון בטחון בפניות גם במהירויות שעל פניו היא לא הייתה אמורה להצליח להחזיק.

התוצאה של כל זה היא מכונית שמצד אחד נותנת בטחון לנהגים מהשורה והתנהגות רהוטה ויציבה לחובבי ה"לנסוע מהר". היחידים שלא יהנו מההתנהגות הם כנראה אלה שחושבים שיש פה פורשה 911 בקצת פחות מ-90 אלף שקל.

סיכום

רנו טווינגו היא מכונית שכמעט כולנו במערכת סיכמנו כחמודה, מתוקה ושלל תיאורים רוויי סוכר. וזו באמת השורה התחתונה שלה.

היא רחוקה מלהיות מהפכנית כמו הטווינגו הראשונה (שיש סיכוי טוב שההוא מהפתיח עדיין מספר לכם עליה), ויש לרנו עוד מה לשפר בכל הנוגע למרווח, בידוד רעשים ותפעול המולטימדיה. אבל מצד שני יש לה אופי יוצא דופן, ואם אתם קונים מכוניות לא רק על-פי המפרט הטכני שלהן, יש סיכוי טוב מאוד שתמצאו בטווינגו פרטנרית מוצלחת לחיים בעיר הגדולה. 

לדגמי רנו בישראל - רנו

למאמר זה התפרסמו 0 תגובות