כשבוחנים מכוניות במשך שנים רבות, נוצרת לאט לאט רשימה של המכוניות "הכי הכי". הכי מהנות, הכי חזקות, הכי יקרות והכי מפוארות. אי שם, לפני 6 שנים בערך, הצטרפה לרשימה שלנו מכונית קטנה אבל פרועה העונה לשם רנו קליאו ספורט, מהדור השלישי. קשה להסביר כמה קיצונית ומהנה, כמה נושכת ומענגת הייתה ההאצ'בק הקטנה ההיא. לא הייתם צריכים בזמנו לקרוא בין השורות כדי להבין את מידת ההתלהבות של עבדכם הנאמן. עשרות אלפי כוחות סוס, שניות מעטות ל-100 קמ"ש ומיליוני שקלים אח"כ - ועדיין הקליאו מהדור הקודם ניצבת לה אי שם במרומי הרשימה.
הדור הרביעי שהחליף אותה כבר היה קצת יותר מיושב, קצת יותר הגיוני, ושמחת הזנב המופרעת שהייתה לה הוחלפה באחיזת כביש מוחלטת. הקליאו הפכה להוט-האצ' מעולה; מעולה, אבל הגיונית מדי. חמש דלתות מילא, אבל לותר על התיבה הידנית? התחושה הייתה שרנו הקריבה את הכיף על מזבח נתוני הקפת המסלול.
ועכשיו הגיעה לארץ גרסת המסלול של אותה קליאו ספורט, לאחר מתיחת פנים קלה. היא עונה לשם "טרופי", מציעה עוד כוח, יותר קשיחות ומרכב שכל כולו מכוון לנהיגה ספורטיבית על אספלט. אז האם היא איבדה לגמרי את הצד השובב (מאחור) או שהיא דווקא תזכיר נשכחות?
עיצוב
התגובה הראשונה לרכב המבחן היא קריאת "יש". הוא שחור. רק מביני עניין אמיתיים יזהו שמדובר בטורפת האספלט קטנה, היתר יחשבו שמדובר בעוד קליאו שגרתית. כשיוצאים לסופ"ש של ריקודים עם מכונית ספורט מחודדת, הדבר האחרון שצריך זאת תשומת לב מצד העוברים והשבים. הקליאו ספורט מצליחה להיטמע היטב בסביבה וכמעט שלא מושכת תשומת לב בכלל. למען האמת, ראינו לאורך ימי המבחן כמה קליאו רגילות שזכו לשילובי צבעים יותר בולטים ובוהקים מה-RS.
אם אתם כאן, אתם כנראה מבינים עניין. לכן, הקליפרים האדומים, החישוקים הגדולים והספויילר הקטן אומרים לכם הרבה. לאלו שעוד לא קלטו, הוסיפו ברנו כיתובי Trophy ו-RS פה ושם כדי שיהיה ברור. אם גם זה לא מספיק, תוכלו לבקש מהרופא מרשם להונדה סיווק טייפ R או פשוט לבקש את הקליאו ספורט שלכם בצהוב.
תא הנוסעים
אם תא הנוסעים של הקליאו הרגילה מוכר לכם, אתם תתאקלמו בקלילות בתא של הספורט. הפקדים, מערכת המולטימדיה, כולם מוכרים וידועים - ולא ממש נוחים לתפעול. עכשיו תוסיפו 100 כוחות סוס למשוואה ותבינו שהנדסת אנוש היא גם עניין של כוח. לך תחפש את הכפתור של בקרת השיוט שמתחבא בין הכיסאות, בזמן שהמכונית עוברת את המיאוץ ל-100 קמ"ש ב-6 שניות.
האבזור לא יוצא דופן, כאשר הנפקדות העיקריות הן מערכות הבטיחות. ברכב המבחן אפילו "מובילאיי" לא הייתה בנמצא. מצד שני, המכונית הזו אמורה לקצץ את זמן הנסיעה במחצית, אז כדאי שהנהג יהיה בפוקוס.
בתכנון הרכב חסכו על מושבי באקט, והפיתרון שמצאו לעניין הוא מושבים עוטפים על גבול החונקים. הח"מ לא נמנה על הרחבים שבאנשים, והלחץ שהם הפעילו עלי שם ללעג את לחץ של האיחוד האירופאי על ישראל. אנשים מעט יותר רחבים כבר התקשו בנשימה. אז כן, לנהיגה דינאמית המושבים מושלמים, אבל בשאר הזמן, שיהיה בהצלחה עם הנסיון לנשום.
המרווח סביר. יש אחלה מקום מלפנים ומספיק לשניים מאחור, אבל אל תנסו להושיב שלושה במושב האחורי. חבל. כשפתחנו את תא המטען חיכתה לנו הפתעה. במקום רצפה מרופדת, או רצפה בכלל, חיכו לנו צמיג וחישוק בגודל מלא. זה אולי משדרג את האווירה הספורטיבית-ממוקדת, אבל לא נראה לי שהייתי שש להגיע ככה לסופר. רק לחשוב על המוצץ של הילד שנופל בטעות מהתיק.
נוחות נסיעה
הסעיף למעלה צריך להשתנות. במקרה הזה, לא היינו מגדירים אותו כ-"נוחות נסיעה". ננסה להיות עדינים ולקרוא לו "הישרדות RS". המתלים של המכונית זכו לחיזוקים והבולמים נוקשים יותר כדי לטפל ברכב במהירויות גבוהות.
הבולמים לא משאירים הרבה זמן לשיכוך והמרכב חוזר למקומו מאוד מהר, שזה נפלא אם אתה פוגש מהמורה בכביש המפותל אבל קצת פחות טוב כשאתה סופג את ערימת הטלאים שמספקת בניית הרכבת הקלה בתל אביב.
למרות שהמכונית, כמו כלב טוב, יודעת להעביר מסר כשהיא רוצה לצאת מהמרחב העירוני ולטייל; ולמרות שבניסיונותיה לשכנע אותך לצאת מהעיר היא עלולה לשבור משהו, בעיקר את הגב שלך; למרות הכל, מדובר במכונית שמגלה סוג של התחשבות ביחס לדור הקודם. חלק קטן מהמהמורות היא יודעת לספוג, אם ניתן להגדיר זאת כך.
בידוד הרעשים לא ממש מוצלח, עם המון רעש מנוע (לא מפתיע) ולא מעט רעשי כביש (גם לא מפתיע בהתחשב ברוחב הצמיגים ובהיעדר רצפה לתא המטען).
מנוע ותיבת הילוכים
המנוע של ה-Trophy הוא לא המנוע של הקליאו ספורט הרגילה. למנוע הזה נוספו 20 כוחות סוס, לכדי 220 סוסים ששמים את מכונית הסופר-מיני בקטגוריה אחת למעלה.
בואו נסתכל רגע אחד על הגולף GTI. למשפחתית הזו, החזקה למדי, יש יחס הספק-משקל של כ-165 כוחות סוס לטון. הקליאו מוסיפה לנתון הזה עוד 17 כוחות סוס. זה המון. כמעט בלתי נתפס.
אבל זה לא רק הכוח, אלא האופן שבו הרכב מעביר אותו. בקליאו יש משהו מאוד גס באופן שבו הכוח עובר לגלגלים. גס, ולאו דווקא במובן הרע של המילה. ה-Trophy מרגישה כמו מכונית ספורט של ממש. מתניעים את הרכב והוא מיד מתחיל לנהום ולנבוח. הוא ירעד בעמידה ויצא כנשוך נחש, או אמסטף, ברגע שהטורבו בועט את עצמו פנימה. דוושת הגז מגיבה באופן שמאוד לא הולם רכב לנסיעות שגרתיות. היא כמו מתג OnOff; או שהיא מזריקה טונות של דלק לבוכנות או שהיא לא עושה כלום. התגובות בהתאם. לרגע הרכב לא מגיב ובשנייה הבאה הוא בחיפה. סוג של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד שכזה. יש השהיית טורבו מאוד נוכחת ומאוד ברורה, אבל ברגע שהמנוע מגיע לתחום היעיל שלו הוא פשוט לוהט, מושך באדיקות ובנחישות עד לשיא ההספק ופשוט לא לוקח שבויים עד לקו האדום.
תיבת ההילוכים היא נקודת חולשה בולטת. מילא זה ששמתם תיבה אוטומטית והרגתם לנו את תחושת המעורבות, אבל למה ההילוכים עוברים כל כך לאט? מרכב כזה היינו מצפים לתיבה חדה ומהירה יותר. למרבה המזל, שני משוטים גדולים ונוחים מחכים מצדי ההגה ומאפשרים שליטה מדוייקת בקצב.
כל העצבנות הזאת מתבטאת גם בצריכת הדלק. לאורך ימי המבחן היא שתתה ליטר דלק כל 9.2 ק"מ. כבר פגשנו רכבים כבדים וחזקים בהרבה שהציגו צריכת דלק עדיפה בתנאים דומים.
התנהגות כביש
כשהמכונית הזאת מגיעה לכביש המפותל היא כמו נמר ששוחרר בסוואנה. יש לה את האינסטינקט הטבעי שהופך אותה לטורפת ולא משנה כמה היא בילתה במקומות אחרים. בסעיף הזה זה הרבה יותר מעניין. מעניין כי מכלול המרכיבים לא מדהים על פניו, אך התוצאה הסופית מענגת באופן שקשה להסביר.
אז נתחיל במכלול. להגה יש שטח מת במרכז, שטח די ברור שצריך ללמוד לעקוף כדי לגרום לרכב לפנות היטב. גם המנוע מגיב רק אחרי שדוושת הגז הקפריזית נרמסה, ורק אם הוא בתחום היעיל. ועל תיבת ההילוכים כבר התלוננו מספיק. אבל השלדה של ה-Trophy היא יצירת אומנות. מה שהופך את השלם לכל כך גדול מסך חלקיו היא תקשורת מעולה מהשלדה. בכל שנייה נתונה ברור לגמרי מה רמת האחיזה וכמה עתודות עוד נשארו לפני שהזנב משתחרר ופונה לדרכים רעות.
האחיזה המעולה גורמת לקליאו לפנות באופן נחוש וללא שמץ של תת היגוי, והיא גם לא מהססת לשחרר זנב בהרפיית דוושה או בפרובוקציה של הנהג. על המגבלות היא נשלטת וצפוייה ומאפשרת המון ביטחון לנהג כדי להגביר קצב. אחרי תהליך מסויים מתברר כמה מינון של הגה צריך כדי לדייק איתה בסיבוב ומתי בדיוק המשקל עובר לציר הקדמי. או אז האדם והמכונה הופכים לאחד ופוצחים בסשן ארוך ומיוזע של נהיגה שמשאיר את שני הצדדים מאוד מסופקים. מעטות המכוניות שהצליחו לעורר את אותן רגשות וחוויות בכביש המפותל.
סיכום
כבר הרבה זמן לא פגשנו מכונית כל כך ממוקדת. כנראה שהפעם האחרונה הייתה במבחנים שערכנו לדורות הקודמים של המגאן ספורט או את הונדה סיוויק Type R.
הקליאו ספורט מצדיקה את השם Trophy לחלוטין. בואו נניח שפולקסווגן ורנו קיבלו את אותו התקציב כדי להפוך את הסופר-מיני שלהם למכונית ספורטיבית. הפולו GTI יצאה מפס הייצור כמכונית קטנה שיכולה להתאים להרבה אנשים, בלי קצוות מחודדים, איכותית ואפשרית גם ביום יום. ברנו כיוונו לאותם חובבי נהיגה הארד-קור, שבשבילם מסלול המירוצים הוא המקום לבלות בו. הקליאו תפרק את הנהג ביום יום והוא יגיד לה תודה בסופ"ש.
הנאה מנהיגה, במובן הנקי שלה, כנראה מצריכה אי אלו פשרות - והקליאו ספורט Trophy מתפשרת כמעט בכל מקום. בנוחות, בבידוד הרעשים, בצריכת הדלק. אבל אם אתם באמת אוהבים לנהוג ומבינים מה אתם עושים, הקליאו ספורט פשוט שווה את זה. רק חסרה פה התיבה הידנית שתאפשר למכונית להיות מוחלטת לגמרי ולהעביר לנהג את מלוא האחריות.
לדגמי רנו בישראל -
רנו
למאמר זה התפרסמו 0 תגובות
