דילוג לתוכן המרכזי בעמוד
אייקון תוצאות חיפוש
  1. רכב
  2. מוסף הרכב 4.24
  3. קפטן אמריקה - הטנדר חוגג מאה

קפטן אמריקה - הטנדר חוגג מאה

Getting your Trinity Audio player ready...

בשנת 2010 נערכו במדינת מסצ'וסטס שבארה"ב בחירות מיוחדות לקונגרס. טד קנדי, האח של ג'ון ובובי, שישב על כיסא בסנאט במשך 35 שנה וזכה לכינוי "האריה הליברלי", מת כמה חודשים קודם לכן, והיה צריך לבחור לו מחליף. אלה אמורות היו להיות הבחירות הקלות ביותר עבור המפלגה הדמוקרטית.

מסצ'וסטס היא מדינה כחולה, והמועמדת מרת'ה קוקלי הייתה תובעת כללית פופולרית, שם מוכר וכמובן אישה, שעמדה להחליף סנטור מיתולוגי שגם היה שמח לראות אותה מתיישבת על הכיסא שלו. שאננים לגמרי, ספרו הדמוקרטים את הימים לקראת הבחירות וקוקלי כמעט לא עסקה בקמפיין.

בצד השני מינו הרפובליקנים את סקוט בראון, פוליטיקאי מקומי אלמוני למדי, שהיה דוגמן בצעירותו ונראה בעצמו כאילו גדל במשפחת קנדי. אף אחד לא נתן לו סיכוי. אבל בזמן שקוקלי ישבה עם הרגליים על השולחן, בראון מצא את הנשק שלו: טנדר. הוא אמנם היה עורך דין ופוליטיקאי מבוסס כלכלית, וזכה לתמיכה של וול סטריט, אבל ברגע שעלה על טנדר GMC והחל לחרוש את מסצ'וסטס לאורכה ולרוחבה, משהו השתנה.

מסצ'וסטס היא אמנם מדינה ליברלית, אבל זה בעיקר בזכות בוסטון ופרבריה. כשנוסעים לתוך המדינה, פוגשים אנשים אחרים לגמרי, פועלי צווארון כחול ועובדי אדמה, וכשאלה ראו פתאום את בראון מגיע לעיירות הקטנות שלהם בתוך טנדר, הם מיד התחברו לאיש צווארון לבן שמעולם לא באמת ליכלך את ידיו. הספיק שהוא נהג בטנדר.

בראון טיפס במהירות בסקרים. הדמוקרטים נכנסו לפאניקה וכמה ימים לפני הבחירות שלחו למסצ'וסטס את הנשיא ברק אובמה, שניסה לשכנע את המצביעים כי סקוט בראון בא מהאליטות ושכל גימיק הטנדר שלו הוא פוזה. "כל אחד יכול לקנות טנדר", אמר אובמה, "בראון החליט להחנות את הטנדר שלו בוול סטריט". זה היה מאוחר מדי. בראון זכה בניצחון מדהים, שחיסל את הרוב הדמוקרטי בסנאט ובדיעבד הפך לאחד המשמעותיים ביותר בקונגרס במאה ה-21.

הקדנציה של בראון נמשכה פחות משלוש שנים בהן לא הטביע שום חותם. הוא עצמו היה דמות נשכחת לגמרי, אבל גם היום זוכרים בארה"ב את קמפיין הטנדר שלו, שהיה דוגמה פנטסטית למינוף אחת ההצלחות השיווקיות הגדולות ביותר בהיסטוריה של אמריקה: המיתולוגיה שיצרו חברות הרכב סביב הטנדר.

הן הפכו אותו מרכב עבודה יעיל לסמל של אותנטיות, עוצמה ואפילו פטריוטיות. הן הפכו את נהגי הטנדרים לגיבורי היום-יום, אלה שגוררים את האוטו שלך כשנתקעת בכביש המהיר ומביאים מלט כדי שתבנה בית חדש.

המיתוס עדיין חזק

כמו אמריקה עצמה, הטנדר היה מבחן רורשאך שאומר דברים שונים עבור אנשים שונים. עבור אמריקאים רבים הוא הפך במאה ה-21 לדרך לזהות את עצמם כאנשי צווארון כחול, לא אליטיסטים מתנשאים, שפשוט יש להם היום הרבה כסף; הוא יכול להיות גם מטאפורה לחיי כפר אפורים וגם לנינוחות מעמד הביניים. לפי כל פרמטר אפשרי, ממספרי מכירות ועד מיתולוגיה ומעמד תרבותי, הטנדר הוא הרכב האמריקאי הפופולרי בהיסטוריה. יותר מ-100 שנה אחרי שהנרי פורד מכר את הטנדר הראשון במחיר של 281 דולר, כשהוא רואה בו דרך לגרור חציר ולא יותר, המיתוס מעולם לא היה חזק יותר בארה"ב.

כמו כל דבר, גם הטנדר, או בשמו האמריקאי Pickup Truck, נולד מתוך צורך. במקרה הזה צורך אמריקאי מאוד. ארה"ב של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עמדה בפני קצב ההתפתחות הגדול והמהיר בהיסטוריה, ואנשים החלו לחפש אמצעי מהיר יותר להובלת כל מה שאי אפשר להעמיס על המכונית המשפחתית. במיוחד חומרי עבודה ובעיקר בחקלאות. החקלאי של המאה ה-20 היה צריך לייעל לא רק את שיטות הייצור, אלא גם את דרך הובלת היבול שלו, וגילה שיש דרכים מהירות בהרבה מלרתום שני סוסים לעגלה.

זה התחיל עם גזרי פח או בסיס מיטה ישן שהוצמדו לחלק האחורי של המכונית המשפחתית. במשך עשרות שנים הטנדר היה מאוד פשוט - ארבעה גלגלים, מנוע, מקומות ישיבה לא נוחים וארגז לסחיבת דברים. ב"ענבי זעם" כותב ג'ון סטיינבק על משפחת ג'וד שנוהגת מערבה בטנדר תוצרת בית משנת 1926: "הבית היה מת והשדות מתים; אבל הטנדר הזה היה הדבר החי. עתיק, עם רדיאטור כפוף ומצולק, עם כדוריות שומן בקצוות השחוקים של כל חלק נע - זה היה האח החדש, המרכז החי של המשפחה, חצי רכב נוסעים וחצי משאית, גבוה ומגושם".

לאחר מלחמת העולם השנייה נבנה בארה"ב מעמד הביניים המשגשג ביותר בהיסטוריה האנושית, והפרסום בטלוויזיה עזר להפוך את הטנדר לכלי לביטוי עצמי של גברים חזקים עם כובעי בוקרים. ברגע שהוסרו כל מגבלות הייצור שהוטלו במהלך המאמץ המלחמתי בשנות ה-40, יצאו יצרני המכוניות באמריקה למרוץ תחרותי שנמשך עד היום, סביב כלי הרכב האחד והיחיד שהאמריקאים פשוט לא מוכנים להחליף, ויגנו עליו בגופם.

"ראיתי יותר קרבות ברים סביב השאלה באיזה טנדר אתה נוהג מאשר סביב כל דבר אחר", סיפר פעם עיתונאי הרכב טים אסטרדהל, "זו תחרות אמיתית. אף אחד לא כותב שירים על קאמרו". ויש כל כך הרבה שירי קאנטרי על טנדרים, מ-"Truck Yeah", דרך "Pickup Man" ועד "If My Truck Could Talk" - שזה ממש תת-ז'אנר בפני עצמו.

האמריקאים תמיד היו מאוהבים במכוניות שלהם, אבל מערכת יחסים אמיתית הייתה ועדיין יש להם רק עם הטנדר. טנדרים מהווים 20 אחוז מכלל המכוניות שנמכרות בארה"ב מדי שנה. סדרת ה-F של פורד היא הנמכרת ביותר באמריקה כבר למעלה מארבעה עשורים, כפי שהסביר בעבר מנכ"ל פורד, ג‘ים פארלי: "סדרת ה-F היא מוצר הצריכה השני ברמת ההכנסות וערכו המתמשך אחרי האייפון. זה רכב עצום. זה הסוס המודרני. זה השותף האמין שלך. אתה יכול לעבוד עליו, אתה יכול ליהנות איתו, אתה יכול ללכת איתו לכל מקום. זה סגנון חיים אמריקאי".

ואכן, פה בדיוק נמצא בסיס המיתוס. זה כבר מזמן לא רכב עבודה. רוב האמריקאים היום אינם חקלאים או פועלי בניין. נותרו הארומה המצ'ואיסטית ואידיאליזם אמריקאי מיושן, ואלה, מתברר, הם כוחות חזקים מאוד ועמידים בפני הזמן והאופנות.

לכן, גם אם טויוטה (שהטנדר שלה מעורר בישראל רגשות מורכבים מאז 7 באוקטובר), ניסאן והונדה מוכרות טנדרים בשוק האמריקאי, זה תחום אחד שבו הן לא יכולות להתמודד עם פורד או ג'נרל מוטורס. פורד מכרה בשנה שעברה כמעט פי שניים יותר טנדרים מסדרת ה-F שלה, מאשר כל דגמי הטנדרים היפניים שנמכרו ביחד.

נקודת תורפה נדל"נית

הפופולריות של הטנדר בארה"ב עלתה באופן חד מאז שנות ה-70, דווקא במקביל לירידה במספר האנשים שצריכים אותו לעבודה. יותר אמריקאים מאי פעם מועסקים בתעשיות שירות ובעבודות של ישיבה מול מחשבים כל היום, ועדיין, אנשים קונים טנדרים.

הטנדרים פופולריים ביותר במדינות שכנראה הייתם מצפים מהן להיות מוצפות בטנדרים - או מדינת ענק דרומית כמו טקסס או מדינות קטנות כמו ויומינג וצפון דקוטה, שבהן האוכלוסייה מדולדלת ומפוזרת מאוד, והכלכלה עדיין מתבססת על חקלאות. אבל יש גם המון טנדרים באזורים הצפופים בשני החופים - הרי אי אפשר למכור כל כך הרבה טנדרים רק לצופי סדרת הלהיט של נטפליקס "ילוסטון" - והרוכשים האלה לא קונים אותם לעבודה.

הטמעת תרבות הטנדר מחוף לחוף נוצרה דווקא מאותם כוחות שגם הפכו אותו לצורך כמעט קיומי בחיי הכפר. חקלאים קטנים גילו שהם לא יכולים יותר להתמודד עם חברות הענק, וחלק גדול מהאוכלוסייה שמצאה עצמה נדחקת לשולי עולם החקלאות, העמיסה הכל על טנדר ועזבה. מי שעברו לעיר הגדולה עם הטנדר הישן והרעוע, גילו בהתחלה שמה שהיה סמל סטטוס בבית הישן, התקבל בעיקום פרצוף של השכנים שראו בסטריאוטיפ הטנדר נקודת תורפה נדל"נית שפוגעת בערך השכונה המצוחצחת שלהם.

זה השתנה כשחברות הרכב הבינו שהשוק הכפרי לטנדרים רווי, והתחילו לפנות אל הגבר הלבן בפרברים. העלייה ברמת החיים של תושבי הערים הגדולות והפרברים, והפופולריות הגוברת של קמפינג, שיט, הייקינג ושאר פעילויות החוץ, רק הצדיקו רכישת טנדרים, והיום זה כבר סמל סטטוס עם מושבים נוחים ושפע גאדג'טים. נהג צעיר אחד אמר ל-CBS News, "אני פשוט נוהג בטנדר כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב‘. זה לא קשור למה שאתה צריך, זה קשור למה שאתה אוהב. ממה תיהנה אם לא ממה שמגיע לך? ואתה יודע מה? זה מגיע לי!"

בזכות משבר הגבריות

סיבה נוספת לאחיזה הבלתי שבירה של הטנדר במיתוס האמריקאי היא הפוליטיקה. הטנדר תמיד היה פוליטי, או לפחות משהו שפוליטיקאים אוהבים להשתמש בו, בעיקר כדי לפנות לציבור מצביעים גברי ולבן. השינויים החברתיים המהירים שמתרחשים היום, כולל ערעור נורמות מגדריות ישנות, עובדים אף הם לטובת הטנדר. כמו בפוליטיקה, משווקים של מוצרי צריכה מוכרים לא רק מוצרים אלא גם סמלי זהות.

91 אחוז מהמנכ"לים של חברות Fortune 500 הם גברים, וכך גם 41 מתוך 50 מושלי מדינות ו-76 מתוך מאה סנאטורים, אבל זה לא מפריע לגברים להרגיש מאוימים מתמיד. הדיון התרבותי סביב מגדר היום מתייחס לעיתים קרובות לגבריות המיושנת כמשהו מסוכן, רעיל ומזיק. זה הבסיס העיקרי שעליו צמח הטראמפיזם, אבל זה גם המנוע שדוחף גברים להמשיך לקנות טנדרים, כי אלה משווקים כמעט אך ורק על בסיס כוחני. ואם אכן יש היום בעולם "משבר גבריות", הוא רק עוזר למכירות הטנדרים.

באחת הפרסומות המפורסמות של פורד אפשר לראות טנדרים חוצים נופים מאובקים, ושחקן הקולנוע, סם אליוט, אומר בקול הבס המפורסם שלו: "גבר יבקש הרבה מהטנדר שלו. הוא ישאל, האם הטנדר יכול לגרור את זה? ואת זה? האם יוכל למשוך עד הסוף?

ובכן, התשובה תמיד תהיה: לעזאזל, כן! הפיק-אפ טראק הופך אותך לחזק ומסוגל לעמוד בכל אתגר. האם הוא הופך אותך לגבר? לעזאזל כן!" גם כל הפרסומות האחרות לטנדרים מספרות את אותו סיפור: אנשי הטנדרים "מלכלכים את ידיהם", הם "קשוחים", "אמיצים", "סומכים רק על עצמם" ו"חזקים כמו סלע".

לזה כמובן צריך להוסיף את הגודל, אלמנט חשוב תמיד באמריקה. הטנדרים של היום גבוהים ומרווחים והפרסומות מבטיחות לנהג: "אתה מרגיש שליטה, אתה מרגיש חזק!" יש לזה שפע הסברים פסיכולוגיים ופאליים, גם רציניים וגם בגרוש, אבל בסופו של דבר מדובר במיתוס גברי כנראה בלתי ניתן לשבירה אפילו ב-2024. גם אם פה ושם אפשר לראות נשים נוהגות בטנדרים, אין מאמץ אמיתי לפנות אליהן מלבד הצבתן כפרס למי שקונה טנדר: רכישת אחד כזה תהפוך אותך ליותר יפה, יותר חזק וכמובן יותר מגנט לנשים.

היסטורית, הפוליטיקה של הטנדר היא לא רק גברית, היא גם ימנית. בשנת 2004 אמר הווארד דין, שהיה אז מושל ורמונט ורץ בפריימריז הדמוקרטיים לנשיאות, כי הדמוקרטים צריכים להושיט יד ל"חברים שלנו שיש להם דגלי קונפדרציה על הטנדרים".

הוא הואשם בשימוש בסטריאוטיפים שלפיהם כל תושבי הדרום הם גזענים תומכי הקונפדרציה, אבל אף אחד לא התווכח עם העובדה שהדמוקרטים אכן היו בגירעון רציני מאוד עם הדמוגרפיה הספציפית של "גברים לבנים על טנדרים". את המחיר הם שילמו 12 שנה אחר כך כשדונלד טראמפ, עוד איש עשיר שמעולם לא נהג בטנדר או אפילו סתם הלך למכולת, הפך למנהיג של אותה דמוגרפיה.

זה קרה למרות שהיום נשארו מעט מאוד טנדרים שיש בהם מתלה לאקדח ומדבקה של דגל הקונפדרציה. יש פער משמעותי בין מה שהטנדר מסמל לבין מי שבאמת קונה אותו במדינה שמצטופפת יותר ויותר בערים. הטנדר עכשיו הוא פריט יוקרתי שמאפשר לגברים להוציא עד מאה אלף דולר אך ורק על זהות.

רוב הטנדרים החדשים מצוידים במערכות בידור ובקרת אקלים וניווט אוטומטיות, ונכון שאפשר לקחת אותם לשטח ולסחוב איתם פסנתר, אבל אף אחד לא רוצה לקחת סיכון שמשהו ישרוט את הצבע הנוצץ.

גם הדשבורד השתנה

הטנדרים המודרניים השתנו גם עיצובית. בעבר, גם כשהחלה ההגירה מהכפר לאזורים עירוניים, "האמבטיה" הגדולה מאחור עדיין הייתה שימושית לנסיעות ולחופשות סוף שבוע, וכמובן להעברת המשפחה לבית חדש. בטנדרים של ימינו האמבטייה כבר התקצרה משמעותית כדי לפנות מקום למושבים גדולים ונוחים יותר.

מה שהיה פעם מושב ספסל שבו הצטופפו שלושה אנשים, ושימש השראה לשירי קאנטרי וסצנות בסרטים עם ג'יימס דין, הוחלף במושבים שמרגישים כמו כורסת טלוויזיה. עכשיו זה פשוט רכב יוקרתי שבמקרה יש לו אמבטייה מאחור.

לפי נתוני התעשייה, 35 אחוז מבעלי הטנדרים משתמשים בהם להובלה פעם בשנה או פחות. 70 אחוז יוצאים לשטח פעם בשנה או פחות. ועם זאת, בכל סקר כזה מדגישים בעלי הטנדרים כי הם קנו אותם כדי "להציג תדמית קשוחה" וכדי ש"המכונית תשמש הרחבה של האישיות שלהם". הרחבת האישיות הזו לא זולה. פורד F-150 מודל 2024 עולה החל מ-36 אלף דולר, לפני תוספות. איתן המחיר יכול לעבור את ה-80 אלף. הרבה מאוד אנשים שמעולם לא ראו חבילת חציר, מוכנים לשלם את הסכומים האלה.

פעם הטנדר היה צפוף, חלוד, וכל מה שהיה על הדשבורד זו מאפרה לסיגריות. זה כבר מזמן לא ככה, אבל המורשת הבסיסית לא השתנתה. האמריקאים לא צריכים יותר את הטנדר לחיי היומיום, הם כן צריכים אותו ככלי לאהבה עצמית וכסמל לחלום האמריקאי, יחד עם בית קטן וגדר לבנה.

אפשר היום לנסוע עם הטנדר גם לעבודה במפעל וגם לעבודה בוול סטריט, וגם לצאת למסעדה טובה בערב. ואפילו כשהוא ריק, אפילו כשהוא כבר לא מוביל שום דבר, לטנדר נותרה משמעות גדולה - הוא מגלם את המתח בין אמריקה החלוצית לזו שיש לה הכל, וב-2024 גם בין זו שנאחזת בכוח בעבר ובין זו שרוצה ללכת קדימה.

בחזרה למוסף הרכב

היכנסו לערוץ הוואטסאפ של

פורסם לראשונה ב- 19.04.24

למאמר זה התפרסמו 34 תגובות

יעוץ מקצועי חינם לפני קניית רכב
  • צור קשר בוואטסאפ
  • התקשר אלינו

הוספת תגובה

תגובות

תגובות לכתבה

טען תגובות נוספות
לייעוץ מקצועי חינם:צרו עימנו קשר בוואטסאפ צרו עימנו קשר בטלפון 074-799-1900

בחר רכב

לפי דגם
או לפי קטגוריה

כתבות נוספות

צרות בקונצרן סטלנטיס: המנכ"ל טווארס פורש
צרות בקונצרן סטלנטיס: המנכ"ל טווארס פורש
והפעם מעוצב: סיטרואן מחדשת את ה-C5 איירקרוס
והפעם מעוצב: סיטרואן מחדשת את ה-C5 איירקרוס
נוסטלגיה מודרנית: רנו חשפה 4 חשמלית
נוסטלגיה מודרנית: רנו חשפה 4 חשמלית
ישבן מחוטב: אודי חשפה Q6 ספורטבק
ישבן מחוטב: אודי חשפה Q6 ספורטבק
MG3 (בלעדי) - המלצה לאירופה: זהירות!
MG3 (בלעדי) - המלצה לאירופה: זהירות!
הן בדרך לכאן: חשמליות, קטנות ואפילו זולות
הן בדרך לכאן: חשמליות, קטנות ואפילו זולות

מתעניינים ברכישת רכב ?

קבלו ייעוץ מומחה

צור קשר בוואטסאפ

אודות

תוכן

כלים ומידע

מדורים

לוגו מקבוצת ynet כל הזכויות שמורות אי-קאר 2007 בע”מ
חזור למעלה