בחירות ומכוניות: לאן אמריקה נוסעת

נדמה שהפרט הזה כמעט שנשכח, אבל הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016 הוכרעו בסופו של דבר בהפרש של 100,297 קולות בלבד. זה היה פער המצביעים שהעניק לדונלד טראמפ ניצחון על פני הילארי קלינטון בשלוש מדינות: מישיגן, וויסקונסין ופנסילבניה. בשקלול למונחים ישראליים, זה מספר האנשים שיוצאים בכל ערב לשתות בירה ברחוב פלורנטין בדרום תל אביב, או מספר האוהדים של מכבי פתח תקווה במשחק על כל הקופה מול הפועל חדרה. עד כדי כך מעט.

שלוש מדינות המערב התיכון הללו – שזכו לכינוי "החומה הכחולה", כי ניצחון בהן מבטיח למעשה ניצחון דמוקרטי בבחירות – הפנו עורף לדמוקרטים בהפרש קטנטן ובלי כל אזהרה מוקדמת. מכאיבה מכולן הייתה התוצאה במישיגן, שם ניצח טראמפ בהפרש של 10,704 קולות מתוך כחמישה מיליון מצביעים. זה כאב להם במיוחד, כי אם לא המפלגה הדמוקרטית, לא הייתה בארה"ב תעשיית רכב אחרי 2009, מה שהיה מחסל את מרבית הכלכלה של מישיגן לשנים רבות.

ובכל זאת, ארבע שנים אחרי שמישיגן הודתה לברק אובמה ב-2012 על שהציל אותה עם תוכנית חילוץ – היא החליטה ללכת לגמרי לצד השני, כחלק מסערה מושלמת של בחירות חסרות תקדים.

רכבת ההרים הזו משקפת היטב את ההיסטוריה הפוליטית של תעשיית הרכב האמריקאית. גם אחת הגאוות הגדולות של ארה"ב בשנות הפיכתה של דטרויט לעיר הנוצצת שעל הגבעה, אבל גם אחד הסמלים של קריסתה האיטית למציאות של אי שוויון קיצוני והתפרקות החלום האמריקאי – קריסה שפתחה את הדלת ואיפשרה לדמגוג עשיר, שיש לו חדר אמבטיה מזהב, למצב את עצמו כנציג מעמד הפועלים הנואש.

קיל ביל

אחד הגורמים לבניית החלום האמריקאי הזה, שתעשיית הרכב זהרה ככתר הנוצץ שלו, היה עוצמת ארגוני העובדים. הכוח שלהם עזר לאורך השנים לעשרות מיליוני אמריקאים להתפרנס ולפרנס, לקנות בית עם גדר לבנה ולהחנות מכונית בחצר הקטנה.

ואז הגיעו שנות רונלד רייגן. ארגוני העובדים הפכו לאויבי האומה והכוח שלהם קוצץ לגמרי. שנות ביל קלינטון רק החמירו את המצב. החברות ג'נרל מוטורס, קרייזלר ופורד הקימו מפעלים במדינות עולם שלישי, המפעלים בבית נסגרו, התעשייה התעקשה להמשיך לייצר מכוניות אמריקאיות לאמריקאים שזללו כמויות אדירות של דלק, והעולם ברח לה.

כשברק אובמה נכנס לבית הלבן ב-2009, אחת מאינספור קטסטרופות שחיכו לו הייתה התמוטטות תעשיית הרכב. הוא קיבל החלטה מאוד לא פופולרית לחלץ את התעשייה בכספי המסים, תוך הצבת דרישות קשוחות לשינויים קיצוניים במבנה החברות ובסוג המכוניות שהן מייצרות. זה ארך מספר שנים, אבל עבד. התעשייה התאוששה. ואז הגיעו הבחירות של 2016.

היי ג'ו

ב-2020 ניצח ג'ו ביידן במישיגן בהפרש של 154,188 קולות מבין כ-5.5 מיליון מצביעים. זה קרה בעיקר כי ארגוני העובדים התייצבו מאחוריו כמו שלא היו מוכנים לעשות ארבע שנים קודם לכן עבור הילארי קלינטון, שאת בעלה הם עדיין מאשימים במדיניות שהנחיתה על תעשיית הרכב את המכה הסופית.

אבל ביידן הגיע עם שורה ארוכה של קבלות. בכמעט 50 שנות קריירה פוליטית, הוא תמיד היה תומך גדול בארגוני עובדים, במיוחד עובדי תעשיית הרכב, ובארבע שנותיו בבית הלבן נהג בדיוק כך. הוא תמך בעיצומים שלהם, היה הנשיא הראשון בהיסטוריה שהצטרף להפגנות, והמורשת שלו כוללת הרחבת תשתיות וכבישים, תקני פליטת גזי חממה קפדניים ותמריצים גדולים לייצור מכוניות חשמליות.

לכן זה לא הפתיע איש כשביידן קיבל את תמיכת ארגון עובדי הרכב (UAW) כבר בשלב מוקדם מאוד של הריצה לנשיאות. אבל אז הגיעה הדרמה של חודש יולי, ביידן הודיע שהוא פורש מהמרוץ, ונדמה היה כי נוצר לטראמפ פתח להעביר אליו שוב חלק קריטי ממעמד הפועלים הלבן בעיקרו. ה-UAW חיסל את התקווה הזו מהר מאוד.

ההודעה הראשונית של האיגוד רק שיבחה את ההחלטה של ביידן "להעביר את הלפיד לדור הבא", וחגגה את הרקורד שלו בתמיכה באיגודים. ההודעה לא תמכה במפורש בקמלה האריס, אבל הבהירה כי האיגוד נותר מחויב לנצח את טראמפ. "הדרך קדימה ברורה: אנחנו נביס את דונלד טראמפ ואת אג'נדת המיליארדרים שלו, ונבחר לתפקיד החשוב ביותר במדינה מישהו שיעבוד בשביל מעמד הפועלים".

מספר ימים אחר כך, כבר הודיע ה-UAW על תמיכה בהאריס. "אנחנו יכולים להחזיר לבית הלבן מיליארדר שמתנגד לכל מה שהאיגוד שלנו מייצג, או שאנחנו יכולים לבחור בקמלה האריס, שתעמוד כתף אל כתף איתנו במלחמה בתאוות בצע של תאגידים", אמר נשיא האיגוד, שיין פיין.

הדיל הירוק

לא היה באמת ספק שה-UAW יתמוך בהאריס, שפשוט תמשיך את המדיניות של ביידן, ואולי אף תלך רחוק יותר בכל הקשור למעבר לרכבים חשמליים. ביידן שם את זה בראש אג'נדת המאבק בשינויי האקלים, עם תמריצים לייצור וזיכויי מס. כשהאריס הייתה בקונגרס היא תמכה בהצעת החוק הפרוגרסיבית Green New Deal, וכשהיא רצה לנשיאות ב-2020, היא הבטיחה שכל אוטובוסי התלמידים בארה"ב יהיו חשמליים, והציעה להטיל מס פחמן על תאגידים גדולים.

כל זה כמובן לא עובר בשקט אצל טראמפ. כצפוי, הוא טוען שממשל ביידן-האריס "הרס את תעשיית הרכב האמריקאית", אף שאין לזה שום סימוכין. טראמפ טוען כי ממשל ביידן-האריס הטיל "מנדט" שמחייב ייצור מכוניות חשמליות. וגם זה לא נכון. מה שכן יש הן רגולציות פליטת גזים הקשוחות בהיסטוריה, ובסוכנות להגנת הסביבה (EPA) מעריכים כי בקצב הזה רכבים חשמליים יהוו 30 עד 50 אחוז ממכירות כלי הרכב הלא מסחריים ב-2030.

העתיד על פי טראמפ

טראמפ שונא גם את זה. הוא טוען כי התקנות האלה מחסלות מקומות עבודה. גם זה לא נכון. על פי נתוני משרד העבודה, בחודש יוני האחרון היו 1.1 מיליון משרות בייצור כלי רכב וחלקי חילוף. זו ירידה של 2.8% מיוני 2004 ולא פחות מ-18% מיוני 1999 – אבל עלייה של 6.7% מהשיא בתקופת טראמפ.

באחד מנאומי הקמפיין שלו תיאר טראמפ עתיד דיסטופי לתעשיית הרכב אם הוא יפסיד, והבטיח להטיל "100% מכס" על מכוניות מתוצרת חוץ. "אנחנו נדאג שלא יהיו פה מכוניות זרות", אמר טראמפ, "אם אני אבחר, אי אפשר יהיה למכור מכוניות כאלה באמריקה. אבל אם אני לא אבחר, יהיה מרחץ דמים עבור כל המדינה, וזה כולל את תעשיית הרכב". בהזדמנות אחרת אמר טראמפ כי יטיל 50 אחוז מכס על מכוניות שייוצרו במפעלים סיניים במקסיקו.

אף אחד לא באמת יודע מה טראמפ יעשה, וכמו תמיד אצלו, בסופו של דבר הכל אישי. הבעיה העיקרית שלו היא עם שיין פיין, מנהיג האיגודים החזק ביותר מזה עשרות שנים.

בנאום בוועידה הרפובליקנית אמר טראמפ כי "יש לפטר את פיין מיד, הוא לא יודע מה הוא עושה. כל עובד רכב צריך להצביע לדונלד טראמפ כי אנחנו הולכים להחזיר את ייצור המכוניות. אני אסיים את המנדט של הרכבים החשמליים ביום הראשון שלי בבית הלבן, ובכך אציל את תעשיית הרכב בארה"ב ממחיקה מוחלטת, שזה מה שמתרחש ממש עכשיו. אני אחסוך לאמריקאים אלפי דולרים ברכישת מכוניות".

מישיגן קובעת

את אחת מעצרות הקמפיין הראשונות שלה, אחרי שהפכה למועמדת הדמוקרטית, ערכה האריס בדטרויט. זה כמובן לא היה מקרי. פיין היה אחד הנואמים בעצרת. כמה ימים אחר כך שיחרר ה-UAW קליפ עם חלקים מהנאום של פיין, מלווים בתמונות של טראמפ עם מיליארדרים כמו אילון מאסק ופיטר ת'יל, ועל הדרך גם צילומים שלו עם ג'פרי אפשטיין.

"דונלד טראמפ מייצג את מעמד המיליארדרים והתאגידים", אמר פיין בקליפ, "החלום של אדם כמו דונלד טראמפ הוא שרוב מעמד הפועלים יישאר מפולג. הוא מנסה לפלג אותנו לפי גזע, מגדר, מוצא ונטייה מינית. זה תמיד היה המשחק של העשירים, הפרד ומשול. התשובה היחידה היא סולידריות. מה שיקרה בבחירות הקרובות יקבע עבור דור שלם אם נלך קדימה או אחורה".

הרבה השתנה מאז ניצח טראמפ במישיגן ב-2016, וגם מאז שביידן ניצח במישיגן ב-2020. מה שלא השתנה זה שמישיגן הייתה ונותרה אחת ממעט מאוד מדינות שיכריעו את הבחירות, והאנשים שעובדים בפס הייצור של תעשיית הרכב מחזיקים בקול שלהם עוצמה אדירה. ואולי זה פואטי שעובדי התעשייה שבנתה את מעמד הביניים הגדול בהיסטוריה, הם גם אלה שיכולים לקבוע את העתיד של ארה"ב.