הפעם הראשונה שבה עליתי על אוטובאן גרמני הייתה דווקא באוסטריה. שכרתי עם האנס, עיתונאי עמית, מרצדס, והתקדמנו מווינה לכיוון הגבול הגרמני. "אני עייף, תתחיל אתה ונתחלף", אמר עמיתי כשהאוטובאן האוסטרי נפתח לפנינו: ארבעה נתיבים רחבים, משאיות בימין, מנהרות מרהיבות. למרות התנאים הנוחים אי אפשר היה לפתח מהירות. כל מספר קילומטרים היה מחסום לאגרת דרך, וגם בלעדיהם המהירות הוגבלה ל-130 קמ"ש. זה הרגיש כמו לקנות את הנייד הכי משוכלל ולהשתמש בו רק לשיחות. האנס הוריד את משענת הכיסא ונחר.
קצת לפני שחצינו את הגבול לדרום מזרח גרמניה הוא התעורר, ביקש שאכנס לתחנת הרכבת הקרובה לשירותים ולקפה וסיגריה. כשסיימנו הוא ביקש את המפתחות. על האוטובאן הגרמני אין מחסומים. המהירות בתחילת הדרך הוגבלה ל-130 קמ"ש, והפעם אני הסטתי את הכיסא לאחור ותיכננתי לנוח. שלט שהתריע על כביש רטוב הגביל את המהירות ל-80 קמ"ש. האנס ציית.
אחרי כמה קילומטרים, הופיע שלט שלא הכרתי. עיגול לבן עם חמישה פסים שחורים באלכסון לאורך כל קוטרו, שלט שמודיע כי אין מגבלת מהירות מנקודה זו ועד הודעה חדשה. "יס", צהל האנס באגרופים קפוצים ממושבו. הוא סחט את הדוושה והמחוג קפץ ל-200 קמ"ש. בחישוב מתמטי, מה שאתה רואה הוא נוף שנעלם במהירות 55 מטרים בכל שנייה. מעשית, אתה חווה את החיים שלך חולפים לפניך עם נוף מטושטש. אני זוכר מהנסיעה הזו שני דברים: את הריכוז האדיר והמעייף ואת אדרנלין השיא למרות שלא נהגתי, ובעיקר את העובדה שבחלק לא קטן מהדרך, למרות שנשקנו ל-200 קמ"ש, נאלצנו לפנות את הנתיב השמאלי למכוניות מהירות יותר.
אין מדינה בעולם שאובססיבית לנהיגה כמו גרמניה, אין עוד ארץ שבה מותר לנהוג במהירות של 400 קמ"ש, ואף יותר, על כביש ציבורי. למעשה, אין אפילו מסלול מרוץ אחד בעולם שמאפשר למכוניות סדרתיות, לא כאלה שתוכננו למרוצים, להגיע למהירות כזו.
צריך לכתוב את זה בעדינות, אך יש לא מעט גרמנים שיצהירו כי השטן עלי אדמות, אדולף היטלר, עשה כמה דברים טובים עבור גרמניה. כמו הורדה דרסטית של אחוזי האבטלה, מהסיבות שאיפשרו את עלייתו לשלטון. ואחד הפרויקטים הראשיים שגרמו להגברת כוח העבודה כמעט מיד לאחר עליית הנאצים לשלטון, היה חוק שהועבר ביוני 1933, לבניית מערכת האוטוסטרדות של הרייך השלישי - האוטובאן.
המפלגה ציידה את הפרויקט בתקציב נדיב, פריץ טודט מונה למפקח הכללי, ועל סמך תוכניות מסודרות ששירטטו מהנדסים כמעט שבע שנים תחת רפובליקת ויימאר - תוכניות ששכבו במגירות עקב מחסור בתקציבים וחוסר התעניינות פוליטית עד עליית הנאצים לשלטון - החלה באוגוסט 1933 בניית האוטובאן הראשון בין פרנקפורט לדרמשטאט, שהסתיים בטקס חגיגי ב-19 במאי 1935.
היטלר, שהתנגד לבניית אוטובאנים עד שעלה לשלטון, הפך אותם לבייבי שלו. בתוך כמה שנים, יגלו הגרמנים שלא היה לו שום עניין בנוחות נסיעתם, מספר המסלולים, תחנות המנוחה ותחנות הדלק, או בכמיהתם לנהוג כמה שיותר מהר. הצורר חשב מרגע עלייתו שגרמניה חייבת להתרחב.
האצת בניית האוטובאנים הייתה הדרך האפקטיבית ביותר של היטלר ליישום הלוגיסטיקה שתעזור לצבא לשנע חיילים שיפלשו למדינות שכנות. אבל גם בימי רפובליקת ויימאר גרמניה הפכה למקום של חולי רכב: בין 1924 ל-1932 עלה מספר כלי הרכב במדינה מכ-125 אלף לכמעט חצי מיליון. המכוניות הללו דרשו כבישים, והאפקט היה דו-צדדי. פיתוח רשת הכבישים כמונומנט ארכיטקטוני שמאפשר נסיעת תענוגות לאורך מאות קילומטרים, העלתה את הביקוש למכוניות, ותעשיית הרכב הגרמנית הפכה למה שהיא היום.
עוד ועוד אוטובאנים נבנו. הם קיבלו מספרים, כל אוטובאן התחיל באות A שאליה צורפו ספרות. ספרה אחת לאוטבאן שחצה את גרמניה לאורכה ולרוחבה, שתי ספרות לאוטובאנים שחיברו בין ערים או מחוזות. אוטובאנים מהמערב למזרח קיבלו מספרים זוגיים, מהצפון לדרום מספרים אי-זוגיים, ולכל מדינה קבוצת המספרים שלה.
הפרויקט קיבל את שם העל "הדרכים של אדולף היטלר", וחוץ משימוש צבאי, המודרניזציה שהוא הביא לתעבורה, ורבבות מקומות התעסוקה שייצר, הוא היה מונומנט חי לעוצמת המפלגה הנאצית. עד הקפאת הפרויקטים ב-1941 בגלל המלחמה, נבנו 3,820 קילומטר של אוטובאנים.
ב-1943 שימשו הכבישים החדשים את הצבא, ולעיתים כמסלולי המראה למטוסי קרב. בגלל דלילות התנועה, הורשו גם רוכבי אופניים להשתמש במסלולים הרחבים. רוב הכבישים נסללו מבטון והשאר מאספלט, כל כיוון היה ברוחב של 24 מטר בלי שוליים או מחלפים. המהנדסים התבקשו למנוע כמה שיותר שינויים בגובה ולצמצם את כמות העיקולים. התקציב הועמד על 6.5 מיליארד מרקים (שווה ערך ל-26 מיליארד אירו כיום) ואמור היה להגיע מהלוואות מהבנק, מענקים ממשרד האוטובאן של הרייך ומהיטל כבישים, רעיון שנפסל כמעט מיידית. תחתיו הוחלט להטיל מס על בעלי מכוניות ועל מחיר הדלק.
מלבד העלאת התעסוקה והשימוש הצבאי באוטובאנים, גם האסתטיות והגאווה הפטריוטית תרמו להאצת הפרויקט. מי שנסע בכבישים הללו יודע שהם כמעט אחידים. ראית אחד, ראית את כולם. הם נבנו כדי לשדר אחידות ואחדות - לאפשר לגרמנים להיחשף בעזרתם ליופייה של המדינה, להתמכר ולהתחייב אליה. צילומים של האוטובאן שחיבר בין מינכן לגבול האוסטרי, עם נקודות תצפית לאלפים, זכו בפרסים בינלאומיים. האוטובאנים נועדו לפאר את השלטון הנאצי, מול הבוחרים בבית ומול הקהילה הבינלאומית. הם הושוו לפירמידות במצרים, לאקרופוליס ביווון או לחומה הסינית כמונומנט היסטורי.
הפרויקט בנה סביבו תעשיית ענק של משחקים, גלויות, בולים, תערוכות ויומני שנה. כיוון שבדרכים החדשות לא היו הצטלבויות, הנאצים נאלצו לבנות גשרים מעל העמקים והנהרות. הם ניצלו את זה כדי להפוך את הגשרים למופע ארכיטקטוני מרהיב, דומה בגודלו ובעוצמתו להקמת הקתדרלות בעבר.
מבקרים שהגיעו לגרמניה, בעיקר במהלך אולימפיאדת ברלין 1936, ראו בבניית האוטובאנים סימן לדמוקרטיה הגרמנית. באותה שנה, כשהעולם עוד ליקק את פצעיו מהמשבר הכלכלי, גרמניה הוסיפה 400 אלף מקומות עבודה בבניית האוטובאנים ובשירותי אספקה ולוגיסטיקה. דווייט אייזנהאואר שהיה עד כקצין לתרומה האזרחית והצבאית של האוטובאנים וליעילותם, השתמש בבנייה הגרמנית כאבן דרך לסלילת מערכת הכבישים המהירה בארה"ב בסוף שנות החמישים. הוא לא היה האחרון שחיקה את פרויקט הכבישים הגרמני.
לאחר המלחמה ניגשו במערב גרמניה במרץ לשיפוץ ולהשלמת סלילת האוטובאנים. הם היו חלק מכריע מהנס הכלכלי של גרמניה לאחר המלחמה. עם זאת, תוכניות רבות היו צריכות להשתנות בגלל הסדרי גבול חדשים וחלוקתה של גרמניה בין האימפריות. חלק רב מהעבודות נמשכו עד לשנות השמונים וחלק הושלם רק לאחר האיחוד בין גרמניה המערבית למזרחית. האוטובאנים במזרח גרמניה הוזנחו, ושימשו בעיקר את הצבא ורכבים לחקלאות. אם במערב נהגים ניפצו שיאי מהירות והגיעו ל-432 קילומטר לשעה, במזרח המהירות הוגבלה למאה קילומטר לשעה.
לאחר האיחוד, הממשלה הפדרלית הגרמנית השקיעה הון בשיפוץ ובשימור הדרכים בחלק המזרחי של המדינה (בדומה להשקעה בערים שם). כיום, 13,192 הקילומטרים של האוטובאנים בגרמניה נמצאים ברמת תחזוקה ירודה. הגשרים זקוקים למודרניזציה דחופה, כש-4,000 מתוך 28 אלף הגשרים זקוקים לשיפוץ מיידי. משרד התחבורה הגרמני הודיע השנה כי יזדקק ל-5.5 מיליארד אירו בשנים הבאות כדי לבנות תשתיות מחודשות, לשפץ ולתחזק את הכבישים והגשרים. בגלל המצב הכלכלי בגרמניה מאז המלחמה ברוסיה, הורד תקציב המשרד מ-6.29 מיליארד אירו ל-4.99 מיליארד אירו ב-2025. כתוצאה מכך, הדיבור על סגירת כבישים וגשרים שלא עומדים בתקנים הבטיחותיים, הפך מתיאוריה למציאות.
כבישים רבים בארצות שכבשו וסיפחו הנאצים נותרו על תילם, אחרים שופצו ושוחזרו. מדינות רבות, כאמור, חיקו את מודל הבנייה הנאצי (רק הגבילו את המהירות ולקחו על הכבישים היטלים). גם מערכת הכבישים בגרמניה נראית רחוקה לגמרי מזו המקורית. יש יותר מחלפים, הוספו שוליים רחבים, מספר הנתיבים גדל, הותרו שלטי חוצות בצידי הכבישים, הותקנו 17 אלף מכשירי טלפון לשעת חירום (מאז כניסת הניידים המספר ירד ל-150, כלומר, ארבע שיחות לקילומטר). וכל 50 קילומטר חייבת להיות תחנת התרעננות לתדלוק, מנוחה, אוכל, שתייה ואפילו אפשרות ללינה. לאוטובאנים בגרמניה יש אפילו מחלקת משטרה נפרדת.
ועוד עניין אחד קטן. עד היום הנסיעה על האוטובאנים בגרמניה לא עולה גרוש באופן ישיר. גרמנים מתפוצצים מכעס מכך שכל מי שנוהג בארצם יכול ללחוץ את דוושת הגז עד הסוף בלי להכניס את היד לארנק, בעוד הם צריכים לשלם כדי לנסוע עד 130 קמ"ש בכל מדינה שכנה שהם מבקרים בה.
ארגוני הרכב טוענים שגרמניה הפוסט נאצית צריכה לדגול בחופש האדם ולא להתעסק בבחירותיו, כולל במהירות שהוא או היא בוחרים לנהוג בה. לעומתם, פעילי אקלים ואחרים, טוענים שהתקנה הזו משולה לזמנים "בהם היה מותר לאזרחים לעשן במקומות ציבוריים".
ולמרות שמהירות הממוצעת הנמדדת באוטובאנים קרובה ל-125 קמ"ש, עם 35 אחוז מכלי הרכב שנוסעים במהירות גבוהה מ-130 קמ"ש, המהירות המותרת ברוב מדינות המערב, שיעור התאונות, הפצועים וההרוגים באוטובאנים אינו גדול יותר משיעור השימוש בהם (למרות שיש לקחת בחשבון שעל האוטובאנים אין הולכי רגל, רוכבי אופניים ושאר גורמים שתורמים לעליית התאונות בכבישים אחרים). שיעור התאונות הקטלניות בגרמניה, ביחס לגמיאת מרחקים פר מכונית, הוא מהנמוכים במערב.
האוטובאן הפך מתשתית כבישים שימושית ומונומנט עם עבר נורא, לאייקון גרמני גלובלי, ולאחת האסוציאציות הראשונות שעולות כשחושבים על גרמניה. הרכב האלקטרוניקה קראפטוורק אפילו הוציא סינגל ואלבום ב-1974 בשם "אוטובאן".
לא ברור לאן האוטובאן נוסע מכאן. קולות רבים קוראים לביטול פרויקטים חדשים שלו, ולהשקעה באלטרנטיבות של תחבורה ציבורית, וארגונים ירוקים מבקשים להפחית את התלות ברכבים וביחסי האהבה שלהם אליהם. בהחלט ייתכן שיום אחד האוטובאנים יישארו רק מונומנט לימים שהגרמנים היו מעדיפים לשכוח.
074-799-1900 
קבלו ייעוץ מומחה
