גן עדן בגיהינום ירוק: נהגנו על מסלול נורבורגרינג

סוף שבוע בנורבורגרינג, מסלול מרוצים מיתולוגי שממוקם לצד כפר גרמני זעיר דרומית לקלן. עשרות אלפי אנשים - גברים, נשים ילדים - מגיעים לצפות באחד מסבבי אליפות גרמניה למכוניות סלון. האווירה מחשמלת, הסאונד האדיר של מנועי המרוץ פורץ דרך היערות העבותים ומרחף מעל לכפר הקטן, כמו תזמורת מטורפת של כלי נשיפה עם מנצח היפראקטיבי. פיצוצי בום-בום-בום שמפיקות מערכות פליטה חופשיות, כשהנהגים בולמים בסוף הישורת המהירה, לא מעוררים אצל אף אחד מהצופים - חוץ ממני - שום אסוציאציה שלילית. יש רק התרגשות באוויר. תחושה חושנית של כניסה למקדש הגדול, האתגרי ואולי המסוכן ביותר של הספורט המוטורי העולמי.

צפייה בתוכן גן עדן בגיהינום ירוק: נהגנו על מסלול נורבורגרינג

אני נכנס לרחבת הטיפולים בזמן שבמסלול הנהגים מתחרים נגד השעון, שיקבע את סדר הזינוק למרוץ של מחר. הם נוהגים במסלול הקצר שנמצא בחלק הדרומי של נורבורגרינג. כי המסלול הצפוני, הארוך והמפורסם, שנבנה ב-1927 ושקוראים לו הנורדשלייפה (הלופ הצפוני) כבר סגור ונעול למרוצים רגילים.

מאז 1976 כשניקי לאודה נשרף בתוך מכונית הפורמולה 1 שלו בלופ הצפוני, הגלדיאטורים הבכירים, כאלה שמנשנשים 300 קמ"ש לארוחת בוקר, כבר לא מתקרבים אל הנורדשלייפה. הוא נחשב למסלול מסוכן מדי. מאז נסגר למרוצים, הדימוי של הלופ הצפוני רק הלך והתעצם עד שהפך לפולחן ממש. מקדש מוטורי. "הגיהינום הירוק", כינה אותו שלוש פעמים אלוף עולם בפורמולה 1 ג'קי סטיוארט, והכינוי הזה, שדבק בו, מתנוסס בגאווה בכל פרסום רשמי או חנות באזור המסלול. כמובן שאין מקדש או פולחן ראוי לשמו ללא הקרבת קורבנות. אם הגלדיאטורים המקצועיים מסרבים להקריב את עצמם, יימצאו מיד אחרים, שיקפצו בשמחה על ההזדמנות.

את הנתונים הרשמיים אף אחד לא מוכן לפרסם, אבל יודעי דבר מעידים שבכל עונת קיץ נהרגים בנורדשלייפה לפחות חמישה נהגי מכוניות ולא פחות מ-15 רוכבי אופנועים. וזה בלי לספור את הפצועים ואת ערימת המכוניות המשופרות שמתרסקות על גדרות הביטחון שצמודות לשולי המסלול הצר. אין ספק, מדובר במקדש עם פולחן קשוח, חסר רחמים, מרתק ומושך בעוצמה חולנית.

עניין של דיוק

בניגוד למה שרבים טועים לחשוב, נהיגה במסלול מרוץ אינה מתגמלת את מי שיש לו יותר אומץ או סכין יותר גדולה בין השיניים. נהיגה במסלול היא קודם כל ובעיקר עניין של דיוק. בכל מסלול יש רק קו התקדמות אחד שהוא הנכון והמהיר ביותר. בדומה לכוריאוגרפיה של ריקוד, תנועה נכונה דרך פנייה אחת תשפיע על התנועה (ועל המהירות) בקטע המסלול שאחריה. מהירות היא רק התוצאה של שליטה מדויקת בתנועה, ללא קשר ישיר להשתדלות.

אפשר לסכם את העניין הזה במשפט אחד שלמדתי בגיל מאוד צעיר. במרוץ הראשון שלי באנגליה - כשכולם עקפו אותי מימין, משמאל מלפנים ומאחור - ניגש אליי נהג מנוסה שכנראה קצת ריחם עליי ואמר לי "כשאתה מתאמץ לנהוג הכי מהר שאתה יכול התוצאה היא תמיד מהירות איטית יחסית, אבל אם תנהג נכון אז תיסע ממש מהר". שיעור כללי לחיים.

ולמה כל הסיפור הזה רלוונטי? כי בדרך כלל, במטרה לנהוג נכון עולים למסלול רק אחרי שמכירים אותו בעל פה. מכירים כל פנייה, לומדים את הקו הנכון, מכירים איפה אפשר לעלות על אבני השפה, או כל אלמנט אחר שיכול להשפיע על הפיזיקה של המכונית. אבל הנורדשלייפה מתפתל בין יערות העד הירוקים לאורך של כמעט 21 קילומטרים. ויש בו לא פחות מ-71 פניות. קומבינציה מטורפת של פניות ארוכות ומהירות, פניות קצרות ואיטיות וקטעי ישורות ארוכים. ויש בו הפרשי גובה של 300 מטר, עם עליות וירידות ולפחות שתי קפיצות. אחת מהן זוכה לתיעוד נרחב ביוטיוב כשחלק מהמכוניות שקופצות לא מצליחות לבלום ולקחת את הפנייה ימינה, והן ממשיכות ישר לנשיקה כואבת בגדר הבטיחות. לטירון בנורבורגרינג אין שום דרך לשנן ולזכור בעל פה את כל 71 הפניות האלה ואת קו המרוצים הנכון לאורך 21 הקילומטרים של הלופ הצפוני.

שמונה דקות להקפה

אז מה עושים? מתרגלים צניעות וענווה ופונים לחברה כמו EVR שמשכירה ומתחזקת מכוניות המיועדות לנסיעה במסלול ומכניסים לתמונה את לואיס רמירז, נהג מרוצים שמתפרנס מהדרכת נהגים. לואיס התחרה במקסיקו כתף אל כתף לצד צ'יקו פרז. הוא הקיף את הנורדשלייפה יותר מ-20 אלף פעמים. בסרטון הבטיחות הרשמי שלואיס מקרין לי מוסבר שמאוד לא מומלץ לנהוג לבד בנורדשלייפה לפני שצברת לפחות 100 הקפות לצד מדריך ורק אחרי כ-500 הקפות יש סיכוי שתהיה ממש מהיר. אם במשפט הראשון שלו אולי מסתתר איזשהו אינטרס כלכלי, המשפט השני הוא כנראה נכון.

נהגתי בהרבה מסלולי מרוץ במקומות משונים בעולם, אבל בנורבורגרינג מעולם לא. כנראה הגיע הזמן. אני בהחלט מודע לחולשת האופי הילדותית שמושכת אותי לגעת באש. השנים החולפות קצת מיתנו את ההתלהבות, ולכן אני מחליט לערוך את המפגש הראשון שלי עם המקדש המוטורי חסר הרחמים באופן בוגר ואחראי.

כמאה מטרים מתחנת הרכבת של בית יהושע מסתתר לו מתקן בשם DRS - שזה מושג מעולם מרוצי פורמולה 1. במתקן המעוצב יש סימולטורים של מכוניות ואופנועים וכמובן סימולטור של הנורדשלייפה בנורבורגרינג. אפילו בנהיגה בסימולטור מדובר באתגר לא פשוט וצריך זמן עד שמתחילה לחלחל האוריינטציה של המסלול הארוך. אחרי שש שעות של משחק מחשב מקצועי אני מסיים את כל ההקפות בלי להתרסק ומתקרב לזמן המיתולוגי של שמונה דקות להקפה.

שמונה דקות להקפה בנורדשלייפה היה פעם מחסום בלתי עביר למכונית עם הנעה קדמית. עד שגאון שיווקי בסיאט הציע שחלק מהשקת הלאון קופרה הקודמת - יהיה ניסיון מתועד לשבור את שיא המסלול בנורבורגרינג ולרדת מתחת לשמונה דקות. זה קרה באביב 2014, נהג מרוצים בשם ג'ורדי ג'נה לקח את האב טיפוס של הלאון קופרה להקפה ב"גיהינום הירוק" ועצר את השעון אחרי 7:58.44 דקות.

שני דברים התרחשו מיד: סיאט לאון קופרה הפכה למכונית ספורט נחשקת אחרי שהפגינה יכולת דינמית מעולה, ופרצה מלחמת עולם בין כל יצרניות הרכב. רנו, פולקסווגן והונדה התחרו לסירוגין על זמן ההקפה המהיר ביותר בנורבורגרינג למכוניות הנעה קדמית. האש של מלחמת זמני ההקפה התפשטה לקטגוריות נוספות, פורשה, למבורגיני, ב.מ.וו, אודי ומרצדס וכל יצרן אחר שמכבד את עצמו, ניסה להשיג את זמן ההקפה המהיר ביותר בקטגוריה שלו.

כמות הקטגוריות כיום היא על גבול האבסורד, והיא כוללת את זמן ההקפה המהיר ביותר למכונית חשמלית ואפילו את שיא המסלול למכונית עם נגרר. זמן הקפה בנורדשלייפה הפך מדד מדויק ליכולת דינמית של מכונית.

אז אם אני הולך לנהוג בלופ הצפוני, טבעי שאעשה זאת עם מי שפתחה במלחמת העולמות - השיאנית המיתולוגית שירדה לראשונה משמונה דקות להקפה - הסיאט לאון קופרה. בחירה שהיא גם בגלל הכבוד וגם בזכות העובדה שמדובר במכונית מושלמת לחסר ניסיון להתיידד בעזרתה עם הנורדשלייפה. הלאון קופרה היא מכונית מאוזנת, חזקה במידה הנכונה וקלה מאוד לשליטה וכשהיא נועלת צמיגי מישלין קאפ 2, היא מושלמת למסלול.

לקחת "טקסי"

"אתה מוכן לאתגר?", שואל אותי לואיס רמירז כשאנחנו חוגרים את חגורת ארבעת הרצועות, אני מקווה שכן. "תנשום", הוא אומר לי, "תנשום".

אנחנו מגיעים למסלול מיד כשהוא נפתח בשמונה בבוקר. בכניסה כבר משתרך פקק תנועה של מגוון מכוניות ספורט, כרטיס מגנטי מוצמד והשער לגיהינום הירוק נפתח.

ישורת קצרה עם דוושה לחוצה עד הסוף מובילה לשתי פניות אס מהירות ומיד פנייה איטית של 90 מעלות. את הקטע הזה אני זוכר ממש טוב מהסימולטור. מיד אחרי זה כל מה שהתכוננתי אליו הופך לעיסה של זיכרון מטושטש. עזוב את ההילוכים, אומר לי לואיס, יש לך הרבה דברים אחרים ויותר חשובים על הראש. הראש הזה שאומר לי, למשל לבלום לפני הפנייה הרביעית ושומע את לואיס אומר לי: גז גז גז... מהר מאוד אני מבין שהכי נכון פשוט להקשיב לו, הבחור בפוקוס מושלם. "מכונית מהירה מאחוריך", הוא מעדכן אותי, אני מושך ימינה לאפשר לפורשה 911 לעקוף אותי יותר מהר מרוח סערה. זה "טקסי", מעודד אותי לואיס - המכונית הכי מהירה על המסלול.

מי שרוצה לחוות את הנורדשלייפה, בלי להסתכן בנהיגה יכול לקחת את מה שמכונה כאן טקסי, הקפה כנוסע בפורשה 911. הייתי פעם נהג טקסי, מעדכן אותי לואיס, לפעמים הייתי עושה 50 הקפות ביום. אני מספיק ערני בשביל לחשב 50 הקפות כפול 21 קילומטרים - כלומר יותר מ-1,000 ק"מ ביום על המסלול הכי מסוכן בעולם. אין מה להתבאס, שיעקפו אותי כמו סופה עם הפורשה שלהם, בכבוד.

להספיק לפני הגשם

הקפה ראשונה הסתיימה, אני מתחיל ליהנות, וגם לקלל את עצמי שלא עשיתי את ההכנה הספורטיבית המתאימה. הנורדשלייפה הוא לא מקום לפדלאות, שם המשחק הוא ריכוז מוחלט וכושר גופני הוא מרכיב דרמטי ביכולת להתרכז לאורך זמן. התוכנית המקורית הייתה לעשות שבע הקפות: שלוש ביום הראשון ועוד ארבע למחרת. לאון טאובס, שאירגן את החיבור לחברת ההשכרה ולמדריך, יעץ לי שאם מזג האויר ביום הראשון טוב ואני מסוגל, כדאי מאוד לעשות את כל ההקפות ביום אחד, "מזג האויר שם מאוד הפכפך, אמר, ואתה לא רוצה לנהוג בנורדשלייפה בגשם".

אחרי ההקפה השנייה אני מבקש מלואיס לעצור לקפה. הגוף והמוח זקוקים קצת למנוחה. אנחנו, כמו רבים אחרים, עוצרים בחניה של המסלול. לואיס כנראה מרגיש שאני מספיק בשל לסיפורים מפחידים. הוא מצביע על עמדת חניה בכניסה למסלול ומסביר שזאת "עמדת הבושה". מי שפוגע בגדר הבטיחות של המקדש המוטורי נגרר וחונה בעמדה הזאת, עד שהוא משלם קנס שיכול להגיע ל-20 ואפילו ל-30 אלף יורו.

האספרסו עוד לא הספיק להתקרר ומר רמירז מתבונן אל השמיים בדאגה, "כדאי לצאת", הוא דוחק בי, "הגשם מתקרב".

לתרגל על רטוב

בהקפה השלישית אני הרבה יותר רגוע. המוח כבר לא מבקש לבלום במקומות שאני מתבקש לתת גז, בחלק מהפניות אפילו מתחילה להישמע יללת צמיגים - סאונד שהוא כשמן בעצמותיי שמבשר שמתחיל להיווצר עומס פיזיקלי על המכונית, שבהקפות הראשונות אפילו לא הנידה עפעף.

כשטיפות הגשם הראשונות מנקדות את השמשה הקדמית אנחנו עדיין בקו המרוץ הרגיל, ואז כשהגשם מתגבר הקו הזה, שמצופה בשאריות של גומי צמיגים, הופך חלק כמו משטח של קרח. הגלגלים הקדמיים מיד מאבדים אחיזה ומחליקים. אני מנשק בליבי את הדיפרנציאל מוגבל החלקה של הקופרה ועובר לנהוג בקו הלא נכון. שם בדרך כלל לא נוסעים ולכן אין שרידי גומי חלקלקים.

הנורדשלייפה כל כך ארוך שבקטע אחד יורד גשם ובהמשך המסלול יבש לחלוטין. מה שמעכב אותנו מדי פעם זה רק דגל צהוב שמונף ומורה לנהגים להאט ולא לעקוף כי לפניהם תאונה. נדיר לסיים הקפה מלאה בנורבורגרינג בלי שלפחות בקטע אחד יונף דגל צהוב. לעיתים זאת רק נגיעה של מכונית בגדר הבטיחות ולעיתים אתה חולף על פני תאונה הרבה יותר רצינית.

בהקפה הבאה אני כבר מנסה להתחבר לזרימה, להרגיש את הריקוד ההרמוני בין הפניות השונות, לואיס ממשיך עם המנטרה שלו: "גז גז גז" ומתחיל להוסיף לי אינפורמציה חיונית כמו: "כאן בדיוק התרסק שלוש פעמים אלוף העולם ניקי לאודה עם הפרארי שלו. כל יום בקיץ עד חמש אחר הצהריים המסלול משמש את מחלקות הפיתוח של יצרני הרכב ומחמש בערב הוא פתוח לכולם".

אחרי ההקפה השישית אני מרגיש שכוחות הג'י והריכוז הנדרש מתחילים למעוך אותי. אני מכיר את התחושה בבטן שמאותתת לי מספיק. "נסיים להיום", אני אומר ללואיס, "ניפגש מחר". אנחנו מסכמים שמחר אנהג ביותר מההקפה האחת שנשארה לנו וגם שנתחלף בכיסאות והוא ימחיש לי איך אפשר לעוף כשמכירים כל סנטימטר במסלול.

אני חוזר למלון, נשכב במיטה בשביל לנוח לכמה רגעים, ונרדם עד הבוקר. בבוקר אני מסיט את הווילון ורואה ערפל כבד וגשם שוטף. הנורדשלייפה סגור. אני מברך את לאון שיעץ לי לנהוג כמה שיותר הקפות ביום הראשון ומתבאס מהתחת שהחוויה המדהימה הזאת נגמרה. בינתיים, במסלול הקצר, למרות הגשם והערפל, רעם המנועים של אליפות גרמניה במכוניות סלון שב ועולה בין העצים, אני הולך לראות את הנהגים האלה שמתחרים בכל תנאי מזג אוויר. בדרך אני מחפש את הפונטנה די טרווי המקומית, מקום שאפשר לזרוק בו מטבע או כפפה שיבטיחו שאחזור בקרוב ובעזרת השם לנהוג במקדש המוטורי, בגיהינום הירוק, המסוכן, המושך והממכר הזה.