כבר לא עושים אותם כאלה: ג'יפ מול לנד רובר ולנד קרוזר

היום נדמה שלכל יצרן יש רכב שטח, או לפחות אחד שמנסה להיות כזה; יונדאי, קיה, פיז'ו וסקודה מציעים כלים כאלה, ואפילו פורשה, אסטון מרטין ופרארי. יש גם מותגים שעד לפני שנים ספורות, אף אחד לא הכיר; כולם מציפים את הכבישים עם עיצוב קשוח ומסוקס של מגלי ארצות רחוקות, תאי נוסעים גדושים בפאר ותפנוקים והמון אלקטרוניקה. זו האופנה כיום, אך בינה לבין רכב שטח אמיתי אין קשר. ודאי שלא לחוויית נהיגה מהסוג שאנחנו כה אוהבים.

צפייה בתוכן כבר לא עושים אותם כאלה: ג'יפ מול לנד רובר ולנד קרוזר

אבל עד כמה מדובר בהתרפקות רומנטית על "ימים טובים שהיו ולא יחזרו עוד", שאין לה בסיס? האם לא מדובר בגעגוע מהסוג המוכר והטוב, לעידן שנעלם, ולתמימות מבורכת שהתפוגגה בעידן המנוכר של ימינו? האם הכריזמה האדירה של רכבי השטח הקדמוניים, באמת שורדת את מבחן הזמן? ובכלל, האם אנחנו עוד מסוגלים ליהנות מכלי רכב מיושנים וספרטניים כל כך?

יש רק דרך אחת לענות על השאלות האלו - במפגש מחודש עם הדגמים המיתולוגיים שמככבים בעלילות לילה סביב קדירת פויקה בלב מדבר. ולכן כינסנו את האבות המייסדים של רכבי השטח מאמריקה, מבריטניה ומיפן.

היה היה

שלושת הכלים שהגיעו למפגש הם מעידן אחר, עידן של פשטות וחוסן מכני, ללא פנאומטיקה ואלקטרוניקה מתוחכמות. הם שייכים לימים שבהם מטרת רכב השטח הייתה להביא את בעליו למקומות הנידחים ביותר, לאסוף את עדרי הבקר במדבריות אוסטרליה, לצאת לספארי מלהיב באפריקה או לטפס על הסלעים האדומים של מואב. וגם לסייע לכוחות לוחמים לנוע במהירות לעומק שטח האויב.

האייקונים הקדמוניים האלה עיצבו את עולמנו המוטורי, וייצרו פנטזיה רומנטית של הרפתקנות קשוחה. פרסומות מהימים ההם הציגו קאובויז קשוחים המעשנים סיגריות על סיפון הג'יפ שלהם וגברברים מיוזעים הנאבקים ביערות הגשם של בורנאו עם לנד רוברים כתומים.

פלח השוק של רכבי שטח קשוחים באמת הצטמצם עם השנים, וכיום הוא מונה רק דגמים בודדים. העולם התקדם וגיבורינו הקדמונים נותרו מוטלים בצידי הדרך, כשרק קומץ ג'יפאים מכורים מתחזק בכוח את רכבי השטח שכינסנו היום. שלושתם גדושים בכריזמה מוטורית שכבר הפכה איקונית, ולכל אחד מהם התפתחה כת מעריצים.

האב המייסד

• שנות ייצור: 1990-1974
• מנוע: בנזין, 6 צילינדרים, 4.2 ליטר, 110 כ"ס
• גיר: ידני, 4 הילוכים
• מרווח גחון: 21 ס"מ
• זוויות גישה/נטישה: 25/43 מעלות

ראשון הראשונים הוא ג'יפ שלמעשה המציא את עידן ה-4X4 כצורך מבצעי של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. הגנרל אייזנהאואר טען שהג'יפ היה אחד משלושת האמצעים החשובים ביותר לניצחון במלחמת העולם, לצד מטוס התובלה "דקוטה" וספינות הנחיתה ששימשו לפלישה לנורמנדי.

ג'יפי הוויליס הראשונים היו קטנים וזריזים, והתאימו להפליא למשעולי הבוץ של אירופה. הם הוצנחו מהאוויר, נחתו בחופי האוקיינוס, ואיפשרו הובלה מהירה של לוחמים על ציודם, באופן ששינה את פני המלחמה. את הג'יפים הצבאיים החליפה בתום המלחמה סדרת CJ האזרחית (ר"ת: Civilian Jeep). רכב השטח הקומפקטי ניזון מגלי הנוסטלגיה של השנים שלאחר המלחמה, כשהלוחמים ששירתו לצידו בקרב רצו אחד כזה גם בחווה שלהם במינסוטה. אמריקה התאהבה ברכב הרב שימושי, כתחליף מודרני לסוס של הקאובוי.

גם בישראל הוא זכה לפופולריות רבה; גם מכיוון שלנד רובר וטויוטה לא הגיעו לכאן עד שנות התשעים, וגם כי ג'יפ הרכיבה אותו במשך שנים במפעל בנצרת. הדגם שהתייצב למפגש הוא CJ-8L, או בעברית עממית-צבאית "סיקס". הנציג הכחול שירת חמש שנים במשמר הגבול ואז השתחרר, עבר שיפוץ מפגוש לפגוש, והשתדרג במאייד "וובר" המאפשר להניע בקלות ולזכות בעוד כמה סוסונים.

פנסיו העגולים של הסיקס וסבכת שבעת הפסים שומרים על רצף עיצובי של קרוב ל-80 שנה, מלידת הג'יפ הצבאי ועד לרנגלר הנוכחי. זהו אינו רכב תצוגה מפונפן אלא כלי עבודה לכל דבר ועניין, היוצא לנסיעות עירוניות ומשתתף בטיולי מדבר תובעניים.

כמי שבילה חמש שנים על סיפון סיקס ספרטני, הרגשתי מיד בבית. הסיקס שלי היה פתוח לחלוטין, נטול גג ודלתות; אבל הגוף זכר את תנוחת הישיבה המרווחת והגבוהה, את מוט ההילוכים המשוטט בחופשיות ימינה-שמאלה, ואת מכסה המנוע האיקוני המתעגל מלפנים. אפילו ניחוח השמן השרוף נשאר.  מנוע השש בוכנות מסתובב חלק, צריך רק לנחש היכן ההילוך הראשון, והקלאץ' מתחבר גבוה מאוד. אבל נחוצים רק מטרים ספורים כדי להתחבר מחדש אל הכלי, וליהנות מחוויית הנסיעה הייחודית של ג'יפים קשישים לדורותיהם.

קפיצי העלים סופגים ברכות מהמורות שטח, אתה מרגיש את תנועת הסרנים החיים תחתיך ואת גמישות שלדת הסולם - אלו המרכיבים המעניקים לסיקס עבירות גבוהה ללא צורך בנעילות דיפרנציאל או בקרת משיכה. מכוונים את ההגה, נותנים קצת גז, הג'יפ מתפתל כמו גוף שרירי והמכשול מאחוריך.

הקלילות הזו אופיינית לכל ה-CJ הנושנים; היא לא קיימת במותגים אחרים ואפילו לא ברנגלרים עדכניים. זוהי תחושה משכרת שמעניקה חוויית טיול ייחודית. היא גם מאפשרת לך להתמודד באהבה עם המגרעות הטיפוסיות לסיקס ותיק קרבות: חופש כרוני במערכות ההנעה וההילוכים, מנוע פשוט היודע להיות סרבן וקפריזי, היגוי ובלמים בעלי דעות משלהם, קר בחורף וחם בקיץ.

למכניקה הקשישה יש יתרונות רבים, חלקם אמיתיים ואחרים ניזונים מנוסטלגיה המתעלמת מהתקלות התכופות, מציריות שבורות ומאיידים מגמגמים; כנגד כל אלה עומדת פשטותו המופלגת של הסיקס, המאפשרת במקרים רבים לתקן אותו בעזרת שני אזיקונים ואיזולירבנד.

שומר הממלכה

• שנות ייצור: 1971-1961
• מנוע: בנזין, 4 צילינדרים, 2.25 ליטר, 68 כ"ס
• גיר: ידני, 4 הילוכים
• מרווח גחון: 20.3 ס"מ
• זוויות גישה/נטישה: 49/32 מעלות

לנד רובר הוא התשובה הבריטית לג'יפ האמריקאי. הוא החל את דרכו כצללית ששירטט המעצב הראשי של רובר על החול הרטוב במפרץ רד וורף בוויילס. שנה לאחר מכן הוצג הרובר הראשון עם מרכב אלומיניום וצבע ירוק שהיו זמינים לאחר מלחמת העולם, מעודפי ייצור של מטוסי הספיטפייר.

הלנד רובר שהגיע למפגש הוא מהדור השני בשושלת, בתצורת טנדר נדירה. ברשומות לנד רובר מצוין שהוא נמכר בשנות השישים למשמר המלכותי של חוסיין מלך ירדן. בתור גרסה מלכותית הוא זכה לשני מושבים נפרדים (במקום ספסל לשלושה), ואפילו - כפיים! - לשני מגבים קדמיים. לאחר מלחמת ששת הימים הוא חצה את הירדן והגיע ארצה כחלק משלל המלחמה, ושפר עליו גורלו - רבים מהרכבים שנלקחו מהירדנים סיימו את חייהם כמטרות במטווחי טנקים.

הוא החל את דרכו כגורר דוברות במפעלי ים המלח, עד שלפני 30 שנה השתחרר לאזרחות. הוא פורק עד לרמת הבורג, השלדה זכתה לניקוי חול, והמרכב נצבע בגוונים המקוריים של הגרסה האזרחית בבריטניה. הבעלים הגאים פירקו חלק מקפיצי העלים הנוקשים עד כאב, אך לא נגעו במנוע ובתיבת ההילוכים שנשארו מקוריים. הרובר הזה הזכיר לי עשרות דגמים מקבילים שפגשתי ברחבי העולם - באפריקה, באלסקה ובפסגות ההימלאיה. כולם למודי קרבות, חבוטים ומעוכים, אבל הם נותנים עבודה כל יום, במדבר, בשלג ובג'ונגלים העבותים.

הקבינה הקטנה צפופה על יושביה - התקשיתי להידחק מאחורי גלגל ההגה המגודל. תנוחת הישיבה זקופה מאוד, ומהרצפה מזדקרים שלושה מוטות: מוט הילוכים גבוה ולמרגלותיו מוט "פרונט" (להנעה קדמית) ועוד "ספיישל" ("קצר"). הקבינה מדיפה ניחוחות דלק ושמן, מאחורי ההגה צמחו יערות גשם של חוטי חשמל חשופים, חלונות הצד נפתחים למחצה והשוס הגדול - שתי רפרפות הנפתחות מתחת לחלון הקדמי, מכניסות פנימה משב אוויר רענן (ככל שב-38 מעלות, יכול להיות אוויר רענן).

עם המרכב המעוגל וארגז המטען הקטן, הרובר הקשיש הקסים אותי בתחושה רומנטית של "זיכרונות מאפריקה". כך למראית עין, אך מאחורי ההגה התברר לי שהלנד רובר הזה בוחן אותי כל הזמן: אתה נאבק עם הקלאץ' כדי שלא לדומם בכל זינוק, משתדל לסנכרן העברות הילוכים, מפעיל כוח בלתי סביר בסיבוב ההגה המכני.

לאחר שהפנמתי כי נדרשת כאן קואורדינציה של טייס ספיטפייר הסתגלתי לנהיגה והופתעתי לטובה מיכולתו של הקשיש, להתקדם בדיונות קיץ יבשות עם 68 כ"ס בלבד. צריך לתכנן מהלכים קדימה, להרגיש את רזרבות הכוח של המנוע, ולהאזין להמיית התמסורות הנושנות. זה לא רכב מפנק לנערות מקהלה עירוניות, זהו רכב שטח לג'יפאים אמיתיים, כמו המושבניקים שבאו איתו למפגש.

התשובה היפנית

• שנות ייצור: 1983-1960
• מנוע: בנזין, 6 צילינדרים, 4.2 ליטר, 135 כ"ס
• גיר: ידני, 4 הילוכים
• מרווח גחון: 21 ס"מ
• זוויות גישה/נטישה: 65/40 מעלות

לנד קרוזר הוא רכב השטח הנמכר ביותר בישראל זה עשרות שנים, אבל ההיסטוריה שלו לא מוכרת אצלנו. הוא נולד ב-1951 בעקבות הזמנת צבא ארה"ב, שנזקק לרכבי שטח קרביים למלחמת קוריאה. עשור לאחר מכן הוצגה סדרה 40 שביססה את תדמיתם הקשוחה ואת מוניטין האמינות של לנד קרוזרים לדורותיהם, וגם של טויוטה עצמה, בכל רחבי הגלובוס.

הבעלים הנוכחי של הרכב גילה אותו במהלך טיול בקוסטה ריקה והתאהב בו. לאחר חיפושים ארוכים נמצא 40 מודל 1980 שבילה את שנותיו הראשונות באתר סקי צ'יליאני, והגיע לארץ חלוד ובלוי. הוא פורק ושופץ בצורה הקפדנית ביותר - טרם פגשתי רכב שטח אספנות משוחזר ומתוחזק ברמה שלו.

ה-40 משוחזר בנאמנות מוחלטת, כולל כננת מקורית של טויוטה. המרכב והמכניקה משוחזרים עם חלקים מקוריים ובלי לעגל פינות. הוא משמש לטיולי שטח וגם ביום-יום, ולכן הוכנסו בו כמה פריטי תפנוקים - בראש ובראשונה מזגן המיועד לרכבי אספנות שמקרר להפליא את הקבינה. יש גם מולטימדיה ומערכת ניווט, ועוד פריטים קטנים ושימושיים.

ככל שהקרוזר הכחול מרשים מבחינה חיצונית, הוא עוד יותר מפתיע על הכביש ובשביל. הוא מתפקד כמו רכב שירד הרגע מפס הייצור - אין חופשי תמסורות, אין רעשים חריגים, הכל מדויק ומתוקתק, מעורר התפעלות. בעליו מבצע במו ידיו את עבודות התחזוקה שאינן מחייבות ליפט, ותשומת ליבו מורגשת בכל בורג. המנוע יבש מנזילות שמן או הזעה, לוח השעונים מתפקד במלואו עם מחוונים מקוריים (ועוד תוספות מדליקות, למשל 'מד לחץ דלק משאבת בנזין'), עיטורי הכרום מקוריים ונוצצים.

הקרוזר הכחול מסוגל לשייט במהירות תלת ספרתית, אבל הוא מרגיש נוח יותר מתחת ל-100. אין פה שלווה ושקט של רכב מודרני, אבל הוא עובד כמו שעון שוויצרי. מנוע השש בוכנות נוהם בצליל בריא, יש מעט המיית תמסורות, אפילו הבלמים צפויים למגע. בשטח יש לו את כל מה שצריך, זוויות מרכב מצוינות עם פגושי ברזל והילוך כוח קצר - הוא מוכן לחזר לפסגות האנדים שעזב לפני שבע שנים.

המרחב הפנימי מצוין, וגלגל ההגה דורש עבודת ידיים זריזה. כשאני נוהג בלנד קרוזר הזה אני רואה בקלות איך הוא בנה לעצמו תדמית של רכב בלתי שביר. הכל כאן מוצק, מסיבי ומאובטח היטב.

פוסט פרודקשן

מפגש הפסגה שלנו היה קצר ולוהט, בטמפרטורות של אמצע אוגוסט. שלוש הכרכרות ובעליהן עמדו במשימה, לא נרשמו תקלות ולא שרפנו קלאצ'ים. גילינו כי למרות ההבדלים בין המותגים וגילאי המכוניות, רב המשותף ביניהן על פני השונה. אלו האבות המייסדים של עולם השטח, אלה שיצרו חלומות ופנטזיות אצל דורות של שוחרי טבע ומוטוריקה. הם שימשו אינספור חוקרי יבשות וחיילים, לוחמי אש וטיילים שביקשו להגיע לפסגות הנידחות בעולם.

במונחים של 2024 אלו כלי רכב ספרטניים וקשוחים, הדורשים הרבה סבלנות, אהבה ונוסטלגיה. האם הם שימרו את הכריזמה הענקית שצברו במשך עשרות שנים? בוודאי ובוודאי. קשה לי לחשוב על חוויית שטח מעשירה יותר, מאשר נהיגה בנחל נקרות עם רכב כזה, כשהגג והחלונות מפורקים והחלון הקדמי מקופל על מכסה המנוע. במובן זה הנוסטלגיה והרומנטיקה מנצחות, אבל לא לתמיד. בטמפרטורה של 38 מעלות ולאחר ארבע שעות טלטלה, המזגן הקרוב יהפוך לגן העדן הנחשק.

למרות זאת, אני מאמין שכל טייל מוטורי חייב לעצמו כמה שנים של בעלות ונהיגת רכב שטח כזה; מכונה התובעת הרבה בנוחות הנסיעה והחשיפה לאיתני הטבע, ובתחזוקה שעלולה להיות קפריזית. אבל החיבור העמוק לאדמה ולברזלים הוא חוויה ייחודית, שאף רכב מודרני לא מסוגל להעניק. בטח לא רכבי פנאי מודרניים, המהווים רק חיקוי דהוי לשלושת האבות המייסדים.

תודה גדולה למועדון החמש על הסיוע בהפקה