דילוג לתוכן המרכזי בעמוד

מפלצות התהילה: נהגנו ב-D9 בעזה

Getting your Trinity Audio player ready...

על ציר פילדלפי פגשתי איש שמאוהב בדחפור D9, והאמינו לי, אין דרך אחרת לתאר את מערכת היחסים בין רס"ב ר' למפלצת המתכת העצומה שניצבת לצידנו. ר' דואג ל-D9 שלו כמו אספן מכוניות קלאסיות, אולי עם קצת יותר סלחנות לאבק. וכשהוא מספר על דחפורי הפלדה המפלצתיים הוא מזכיר לי נער מתבגר שמספר על הנשיקה הראשונה שלו.

וזו לא התרגשות של מתחילים. ר' משרת בקבע ביחידת יהל"ם של הנדסה הקרבית. הוא מפעיל את הכלי העצום הזה כבר יותר מ-20 שנה, וראה מקרוב את כל זירות הלחימה שצה"ל נכח בהן. הפעם, הוא אומר, מדובר בסיפור אחר לגמרי. זו לא עוד מלחמה, מספר האיש שהיה בלבנון, באיו"ש וגם בציר פילדלפי בימים שקדמו להתנתקות. "המלחמה הזו אינטנסיבית, הרבה יותר עצימה", הוא מודה.

אבל למרות שלקח חלק באינספור פעילויות מבצעיות, שחלקן טרם הותרו לפרסום, ולמרות שירו עליו טילי נ"ט כבר כמה וכמה פעמים, מבחינתו האתגר האמיתי במלחמה הזאת הוא לא ההתמודדות עם מחבלי חמאס. "השמירה על הכלים היא ערך עליון מבחינתי", אומר ר' כשאנחנו חוצים את גדר המערכת ונכנסים לרצועת עזה. או בקיצור, יש מי שמפחד ממטעני חבלה, ויש מי שמודאג מפילטר האוויר ומהחלפת השמנים של ה-D9.

לפני הכוח המתמרן

ה-D9 (או "דובי" בעגה הצה"לית, למרות שמשום מה הוא לא מגיע עם מוצץ ושמיכה), מיוצר מאז שנות החמישים של המאה הקודמת על ידי קטרפילר האמריקאית, עבר תהליכי מיגון בצה"ל בשנות השמונים, ומאז הספיק לשרת בשתי מלחמות לבנון, שתי אינתיפאדות באיו"ש ובאינספור מבצעים ופעולות ברצועת עזה. הודות למיגוני פלדה במשקל של 8 טון - תוספת זניחה למשקל הכלי, שעומד על 57 טון - הוא מסוגל להתמודד כמעט עם כל מטען חבלה שממתין לו בסמטאות של רפיח וחאן יונס. את טילי הנ"ט עוצר המיגון הסטטיסטי, אותן רשתות עבות שמקיפות את תא הנהג, וכמות הרשתות המפויחות והמעוקמות שמצאנו במתחמי האחזקה תעיד על עוצמת האש שחטפו הכלים האלו. ירי מנשק קל? את זה הם בכלל לא סופרים כאן. שגרתי כמו צחצוח שיניים.

במלחמה הנוכחית ה-D9 ניצב בחוד החנית של כל כוח מתמרן ברצועה, ולא משנה אם מדובר בגדוד שריון, בפלוגה של גבעתי או בסיירת מטכ"ל. כל כניסה לשטח חדש מלווה בסיור מקדים של הדחפור לטובת חישוף הקרקע וגילוי מטענים, סלילת צירים, "הרעדת" מבנים להפעלת מלכוד לפני כניסת הכוחות, הרמת סוללות עפר ליצירת מגננים שבהם ישהו הכוחות, וכמובן הריסת מבנים.

מתחילת המלחמה הרס צה"ל עשרות אלפי מבנים ברצועה, כאלה ששימשו לפעילות טרור או היוו איום על כוחותינו. חלקם נפגעו בתקיפה יקרה מהאוויר, מבנים אחרים נהרסו בעזרת אמצעי חבלה, פעולה זולה אך כזו שמסכנת לוחמים. ויש את ה-D9. עם מפעיל מיומן מאחורי הכף, הוא מסוגל להרוס מבנה מגורים בתוך שעה, ולשטח אותו לערימת פסולת בניין בגובה של מטר לכל היותר. ערימה שתחסום כל אפשרות ליציאה מפירי מנהרות, ולא תוכל יותר לשמש כמסתור למחבלי חמאס.

צמד מנצח

רגע לפני שר' ואני מטפסים אל הקבינה הגבוהה של ה-D9, אני תופס לשיחה קצרה את סא"ל רן, קצין ההנדסה של אוגדה 162. האוגדה היחידה שפעלה בכל המרחבים שבהם נכח צה"ל ברצועת עזה, ולא יצאה ממנה אפילו לרגע אחד מאז תחילת התמרון הקרקעי.

סא"ל רן פחות מתרגש מהכלי ההנדסי ומעדיף לדבר על האנשים שמפעילים אותו. אלה עם התדמית האפורה של הטרקטוריסטים, שכמעט לעולם לא יוזכרו בשורת הקרדיטים אחרי עוד מבצע מוצלח. "מפעילי ה-D9 הם חבר'ה מחוספסים, עם אופי שונה, ללא יוצא מהכלל. תחשוב על זה שמדובר בצמד - נהג ומפקד כלי - שפועלים במנותק מיחידת האם שלהם ומוצמדים בכל פעם לכוח אחר שזקוק להם. לוקח להם זמן ליצור את הקשר עם היחידה שהם הצטרפו אליה, לתת אמון באנשים, לקבל את הביטחון".

מדובר בסך הכל בכמה עשרות מפעילי צמ"ה שמשרתים את כלל הכוחות המתמרנים באוגדה. כוח קטן שצריך לתת מענה למגוון עצום של דרישות מיחידות שונות. "מפעיל הצמ"ה, כמו כל לוחם, צריך את המפקד שיגיד 'אחריי'', מסביר סא"ל רן. "אבל פה אין 'אחריי' - זה אחריהם. הם ייסעו בראש הכוח עם ה-D9 ואחריהם יבואו כל השאר. זה אתגר מנטלי לא פשוט, להיכנס לסמטה שאף אחד לא היה בה לפניך, להיות הראשון שנכנס. אבל האנשים האלה הם גיבורים אחד אחד".

אחד הגיבורים שעליהם מדבר רן הוא רס"ב ר', ההוא עם הדאגה לפילטרים והלבבות בעיניים, שכבר קרוב לשנה נמצא בפעילות מבצעית ברצועת עזה והשאיר בבית אישה מודאגת ושלושה ילדים. "למשפחה קשה מאוד, אבל הם מבינים את הצורך. בגלל שאני איש קבע, אני לא יכול לעצור בין הסבבים כמו אנשי המילואים. אשתי היא אשת חיל, הן הגיבורות האמיתיות".

ובשבועות האחרונים מפלס הדאגה בבית של ר' הוכפל, כאשר הבן התגייס להנדסה הקרבית וישרת גם הוא כמפעיל D9. אלא מה. בינתיים הוא בטירונות, אבל בתוך זמן לא רב הוא עשוי לפגוש את אבא בחזית.

8 קמ"ש בהילוך שלישי

את כל זה ר' מספר לי בזמן שאנחנו מתנהלים באיטיות בדרך משטחי הכינוס אל שערי רצועת עזה בואכה ציר פילדלפי. ויש לנו לא מעט זמן לשוחח - ה-D9 מתנהל בקצב איטי להחריד של 4-5 קמ"ש לכל היותר. "בהילוך שלישי אפשר גם להגיע ל-8 קמ"ש. אבל אם רוצים לשמור על הכלי, עדיף לא לעשות את זה", ר' מסביר. מסתבר ש-460 כ"ס זה לא מעט, אבל בשביל להזיז בקצב מהיר למעלה מ-60 טון של מתכת על זחלים, צריך בכל זאת קצת יותר מזה.

אחרי חציית הגדר אנחנו מתחלפים, ר' תופס את עמדת המפקד - ואני מתיישב בכיסא המפעיל. כך קוראים כאן למי שמזיז את ה-D9, ומי שיקרא לו "נהג" יזכה למבט נוזף במקרה הטוב. עקרון ההפעלה של הדחפור העצום שונה מזה שהכרתי בכלים זחליים אחרים שעליהם נהגתי בסדיר ובמילואים: ההיגוי מתבצע באמצעות שתי ידיות, אך רק עם יד שמאל; יד ימין שולטת בכף העצומה שמלפנים; דוושת הגז תיתן תאוצה מקסימלית דווקא אם תעזבו אותה, והכלי ייעצר אם תצמידו את הדוושה לרצפה. יש גם דוושת בלם, שמופעלת ברגל שמאל - טכניקה שמוכרת דווקא ממסלולי המרוצים. אבל כאן לא צריך לחפש את האייפקס עם מבט רחוק, אלא דווקא להסתכל לרצפה אל החריצים שמאחורי הכף ולחפש את ציר התנועה. ולמרות הגובה העצום של ה-D9, לא פשוט לראות את מה שקורה בחוץ.

ל-D9 אין מערכת מתלים, כך שכל בור או קפל קרקע מורגשים היטב בגב ובישבן. הקסדה היא פריט הכרחי למי שלא מעוניין לנגוח בטעות בידית הברזל של הצריחון. ר', עם עשרות שנות ניסיון כאמור, משתמש במשקל של הכף, מרים ומוריד אותה בהתאם לתוואי הדרך כדי לאזן את הגוף ולצמצם את הקופצנות בנסיעה. ועם משקל של 5 טונות, כמעט פי ארבעה ממשקלה של מכונית משפחתית ממוצעת, הכף משחקת תפקיד חשוב באיזון של הדחפור.

אחרי כמה דקות של נסיעה לאורך הציר, ר' מחליט להעלות את הרמה ומבקש ממני ליצור סוללת עפר להגנה. את השלב הראשון אני מצליח יחסית בקלות וגורף ערימת חול מכובדת, אבל אז צריך לחזור לאחור ולהמשיך במשימה. אבל מכיוון שמצלמת הרוורס מתכסה מיד בפודרה ומאבדת מהרלוונטיות שלה כבר אחרי המטרים הראשונים של התנועה, את הנסיעה לאחור צריך לבצע בשיטה הישנה, עם הגב מסובב לאחור.

לאחר שמיצינו את המשחק בארגז החול העצום של ציר פילדלפי, אני ממשיך בשיוט קדימה ומנצל רגע של חוסר תשומת לב מצידו של ר', כדי להעביר להילוך שלישי ולנסות "לסגור סקאלה". אבל שיירה שעוברת לידינו, טנקים שנראים כצעצועים קטנים ליד ה-D9, מפריחה ענני אבק אדירים ומאלצת אותנו לעצור בצד.

בשלב הזה כבר אפשר לחלק ציונים במבחן הדרכים של ה-D9: הוא נכשל לחלוטין בסעיפי הביצועים, האבזור, נוחות הנסיעה ובידוד הרעשים, ועם מנוע בנפח 18 אלף סמ"ק הוא לא יצטיין גם בצריכת הדלק. אבל הקבינה די מרווחת, עם ארון לשתייה וממתקים מאחורי עמדת הנהג (סליחה, המפעיל). גם מערכת המיזוג מקבלת ציון גבוה, ובלעדיה אף D9 לא יתחיל יום עבודה.

חילוץ לוקח שעות

כמו לכל רכב שאנחנו בוחנים בשגרה, גם ל-D9 יש כמה דורות. הראשון נקרא N ומפיק ב-380 כ"ס, השני נקרא L והציג ממדים גדולים יותר והספק של 500 כ"ס, ה-R שבו נהגתי נכנס לשימוש בימי האינתיפאדה השנייה ומסתפק ב-460 כ"ס. T הוא הדגם המתקדם מכולם, עם חידושים שנוגעים פחות ליכולות המנוע ויותר להיבטים הטכנולוגיים. זה כולל בין היתר מערכת הפעלה הידרו-סטטית שמאפשרת להוריד כוח מהר יותר לזחלים, לצד ממשק GPS עם חיישנים שמוצמדים לכף ומאפשרים להזין מראש את נתוני גובה הקרקע הרצויים - וה-D9 כבר יחפור לבד עד שיגיע ליעד.

ויש גם את הפנדה, האח האוטונומי של הדובי המוכר. מדובר בפיתוח של חטיבת אלתא של התעשייה האווירית הכולל מערך מצלמות וחיישנים שמחליפים את הנהג, ועם הפעלה בשלט רחוק שמאפשרת לצמצם את הסיכון לחיי אדם.

אבל ביומיום, צוותי ההנדסה של אוגדה 162 מתמודדים עם אתגרים מורכבים לא פחות מאלו של המערכות האוטונומיות - למשל עם צינורות השקיה וגדרות תיל מהמרחב החקלאי של רפיח שמסתבכות בזחלים של ה-D9, ודורשות לעיתים עזרה מקצועית של מכבי האש על מנת להתיר את סבך המתכת.

ולפעמים הם גם נדרשים להתמודד עם חילוצים מורכבים שנמשכים שעות ארוכות בבוץ, בגשם או תחת שמש יוקדת. זה קורה בסיטואציות שבהן נתקעים טנקים או אכזריות בשיפועי צד, בשלוליות בוץ עצומות, עם זחל פרוס או לאחר שעלו על מטען. במקרים האלה יש רק כלי אחד שמסוגל לחלץ - D9 כמובן.

אותו דחפור ותיק שלא מסוגל לירות אפילו כדור אחד, אבל ניצב כבר עשרות שנים בקצה העליון של פירמידת המשוריינים הצה"לית. ואיתו קומץ של מפעילים מיומנים, שמאוהבים עד כלות בדובי שלהם ולא יסכימו להחליף אותו בעד שום כלי אחר בעולם.

פורסם לראשונה ב- 01.10.24

למאמר זה התפרסמו 27 תגובות

יעוץ מקצועי חינם לפני קניית רכב
  • צור קשר בוואטסאפ
  • התקשר אלינו

הוספת תגובה

תגובות

תגובות לכתבה

צור קשר בוואטסאפ חזור למעלה