העתיד של יגואר: מחיית טרף לחתול מבוית

מה עולה בדעתכם כשאתם שומעים את השם "יגואר"? אם אין לכם שום קשר לעולם הרכב, ואתם קוראים כרגע את הטקסט הזה רק כדי להעביר כמה דקות עד שתיכנסו לעקירת שן בינה סוררת, כנראה שכלום. לעומת זאת, אם אתם מסוגלים להבחין בין גלגל לבין מפלט, כנראה שעולה לכם עכשיו בראש תמונה של מכונית ספורט אלגנטית, בצבע ירוק-מרוצים-בריטי (שם אקסקלוסיבי לסתם ירוק כהה), נהוגה בידי בן אצולה לבוש בסוודר משבצות מקשמיר איכותי וכובע קסקט, לאורך כבישים צרים ומתפתלים, החוצים אחו ירוק עד. אולי גם מתגנבת לאוזן איזו שאגה של מנוע עתיר צילינדרים, ואולי העיניים רואות את הסמל האיקוני של החתול המנתר, שאמור ומצליח לסמל בו זמנית חן וכוח פראי.

בכל צורה שלא תבחרו לדמיין את אחת מיצרניות רכבי היוקרה-ספורט המוערכות בעולם, עדיין לא תצליחו לקלוע למצבה הנוכחי. שכן ממש לאחרונה - ובצעד שנדמה כנואש לפני הנפת דגל לבן או השלכת מגבת לזירת תעשיית הרכב - יגואר החליטה לצאת במהלך מיתוג מחדש. שזכה, וננסה להתבטא בעדינות כדי לא להעליב יותר מדי את הוגיו, לביקורת קטלנית שהציפה ספקות בעניין המצב המנטלי שלהם. כן, החתול המנתר עשה ניתור גדול אל העתיד, ולא כולם מרוצים מהשינוי.

אז קחו כוס תה (עם חלב וטוסט כמובן), או סינגל מאלט מעושן אם בא לכם לטעום מאפרה, וקחו אוויר. כי אנחנו צוללים כאן אל ההיסטוריה המרתקת של יגואר, עד לשינוי המהותי והשנוי במחלוקת. הנה, הצלחנו לא לפגוע באף אחד.

צפייה בתוכן העתיד של יגואר: מחיית טרף לחתול מבוית

קפיצה לעולם הדיגיטלי

נתחיל עם הפיל, או יותר נכון, עם היגואר שבחדר. בסוף השנה שעברה חשפה יגואר אסטרטגיית מיתוג חדשה: הסמל הקלאסי והאלגנטי שעיטר את המכוניות של היצרנית לאורך עשרות שנים נעלם. במקומו הופיע עיצוב מינימליסטי-מודרני-עתידני שנראה כאילו נלקח ישירות ממדריך מיתוג למתחילים של סטארט-אפ בחלל תעשייתי בעפולה. החתול המנתר האיקוני הפך לצללית שטוחה ואבסטרקטית, שנראית יותר כמו סמל לחנות טלפונים מאשר חיית טרף מסוכנת. הצבע הירוק החם והקלאסי פינה מקום למספר גוונים של סגול-פרינס פסיכדלי והדמויות המציגות נראות כאילו נשרו הרגע מהכרך השלישי של "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה".

האינטרנט, כמו האינטרנט, לא נותר אדיש. הרשתות החברתיות עפו על האירוע במצערת מלאה, עם הצהרות עדינות כמו "הלוגו החדש של יגואר נראה כמו חתול שנדרס על ידי טויוטה פריוס", או "האם זה הלוגו החדש של מזון חתולים טבעוני?", ועד ל"בנטון התקשרו והם רוצים את הקמפיין שלהם בחזרה".

אפילו מעריצים מושבעים של יגואר התאבלו באופן פומבי על זינוק ההתאבדות של המותג. מקצתם עוד ניסו להסביר כי מדובר בצעד הכרחי כדי להיכנס לעידן החשמלי, אבל גם הם לא ממש הצליחו לשכנע מישהו, אפילו לא את עצמם. עובדה, כל עולם הרכב עבר לחשמל מבלי לבצע בעצמו חרקירי מותגי.

יגואר לא רק שינתה את הלוגו שלה. המיתוג מחדש הוא חלק מאסטרטגיה גדולה יותר להפוך את החברה למובילה בשוק כלי הרכב החשמליים. תחת הכותרת "לדמיין מחדש", יגואר מבטיחה התחלה חדשה, פרידה מהעבר ומחויבות לקיימות. האם מדובר במהלך גאוני או בטעות טרגית? הזמן ובעיקר הלקוחות האמידים יכריעו. אבל דבר אחד קצת נעלם בסערת הגינויים - יגואר אף פעם לא חששה להסתכן.

סירת צד ואופנועים

כדי להבין את המהלך הנועז (נו, הנואש, ברור שהנואש), צריך לחזור לאחור בזמן. הסיפור של יגואר מתחיל לא עם מכוניות, אלא עם אופנועים, או ליתר דיוק עם סירות צד לאופנועים. ב-1922, שני צעירים בשם ויליאם - ליאונס ו-וולמסלי - הקימו את חברת "סוואלו סיידקאר" (Swallow Sidecar או SS בקיצור) בבלקפול, אנגליה. ליאונס, חובב אופנועים, היה בעל חוש לעיצוב וחזון ליצור סירות צד איכותיות ונאות למראה. וולמסלי היה המוח הטכני מאחורי הפעילות.

סירות הצד שלהם זכו להצלחה מיידית: הן לא רק היו שימושיות אלא גם נראו נהדר, מה שהבדיל אותן מהמתחרים באותה תקופה. עד לאמצע שנות ה-20 החברה שיגשגה, וליאונס החל לחלום בגדול יותר. הוא ראה הזדמנות להתרחב לעולם הרכב וב-1927 החברה ייצרה את מרכב המכונית הראשון שלה, על בסיס אוסטין 7. זו הזדמנות מצוינת להזכיר כי באותם ימים מקובל היה שהאחראים על המרכב לא היו אלה שייצרו את השלדה. בדומה לכרכרות סוסים.

האוסטין 7 הייתה מכונית קטנה ונטולת יומרות, אך בעיצוב של ליאונס היא הפכה למשהו מיוחד באמת: גוף חלק ומעוצב ומראה ספורטיבי ויוקרתי יותר מהמקור. כך נולדה אוסטין 7 סוואלו, ושינתה את המסלול של SS לתחום המכוניות הצובר תאוצה.

השאגה הראשונה

ב-1931, וולמסלי וליאונס העבירו את החברה לקובנטרי ושינו את שמה ל-"SS Cars". ה-"SS" אמנם המשיך לייצג את "סוואלו סיידקאר", אבל בשל הדמיון לשם של פלוגות המגן הנאציות (השוצשטאפל, שהתפרסמו כ-SS), האותיות הבעייתיות הוסרו והיצרנית הפכה ל"יגואר".

שנות ה-30 התאפיינו בחדשנות ובצמיחה עבור החברה. ליאונס, כעת הבעלים היחיד לאחר שרכש את חלקו של וולמסלי, התמקד ביצירת מכוניות משלו במקום רק לשנות דגמים קיימים של מישהו אחר. בראשית שנות ה-30 הוא הציג את ה-SS 1 ו-SS 2, סדרה של מכוניות יוקרה אלגנטיות שהגיעו לשיאן באמצע העשור עם יגואר SS 90 ו-100. מכוניות ספורט מרשימות שיוצרו בכמות מוגבלת והציבו את יגואר בשורה אחת לצד אלפא רומיאו, מרצדס ויצרניות ותיקות (יחסית) אחרות. ה-100 בגרסתה החזקה - עם מנוע 3.5 ליטר - רשמה ביצועים מרשימים לתקופה, 11 שניות מעמידה ל-100 קמ"ש ומהירות מרבית של 160 קמ"ש. בהתאם, היא הצליחה למדי על מסלול המרוצים. רק 116 יוצרו ממנה, והיא נחשבת כיום לאחת המכוניות הנחשקות והיקרות בקרב אספני רכב.

לנצח אחרי המלחמה

המאמץ התעשייתי במהלך מלחמת העולם השנייה עצר את התקדמות יגואר, כמו כמעט את כל עולם הרכב. אך בניגוד לסיכויים יצאה יגואר מהמלחמה חזקה מתמיד, וב-1948 חשפה את ה-XK120 בתערוכת הרכב של לונדון. המכונית ששינתה הכל.

ה-XK120 הייתה לא פחות ממהפכה: עיצוב מודרני מרהיב, מהירות מרבית של 120 מייל לשעה (ומכאן השם) - המכונית המהירה ביותר בעולם באותה תקופה. בניגוד ל-SS, היא גם הייתה נגישה יחסית לקהל הרחב והפכה מיד להצלחה אדירה, הן במכירות והן על מסלולי המרוץ. בזכותה יגואר הפכה למותג גלובלי.

ה-XK120 שודרגה עם השנים ל-XK140 ול-XK150, אבל השקת גרסאות המרוץ - ה-C-טייפ וה-D-טייפ - בשנות ה-50, היא זו שחיזקה את המוניטין של יגואר ככוח מרכזי בספורט המוטורי. ה-D הייתה דומיננטית במרוץ לה מאן שהיה אז בשיא הפופולריות שלו, והיא ניצחה בו שלוש פעמים ברציפות בין 1955 ל-1957, הישג שיגואר לא תשחזר מאז. למעשה, החברה פרשה מהמרוץ מיד לאחר מכן ומכרה את ה-D-טייפ הנותרות כרכב כביש, תחת השם XKSS.

תור הזהב

אבל בעוד קריירת המסלול החלה לדעוך, שנות ה-60 נחשבות כתור הזהב של יגואר. ב-1961 החברה חשפה את המכונית המוכרת והאהובה ביותר בתולדותיה, ה-E-טייפ, מכונית שהפכה לאחד העיצובים האיקוניים בהיסטוריה ולאחת הנחשקות על ידי אספנים. עם מכסה מנוע ארוך-ארוך, קווים חלקים ומנוע גדול וחזק, היא הייתה יצירת מופת של הנדסה ועיצוב. השמועה מספרת שעם חשיפתה, אנזו פרארי בכבודו ובעצמו כינה אותה "המכונית היפה ביותר שנבנתה אי פעם".

אבל עם כל הכבוד לאנזו (ויש), ה-E-טייפ לא הייתה רק יפה, אלא גם זריזה להפליא. עם מהירות מרבית של 240 קמ"ש והאצה מעמידה ל-100 קמ"ש בפחות משבע שניות, היא הציעה בשנות ה-60 ביצועים שנחשבים מכובדים מאוד גם כיום. טכנולוגיה מתקדמת כמו בלמי דיסק, מרכב אחוד, משקל עצמי נמוך ומתלה אחורי עצמאי, יחד עם אותו עיצוב על זמני, הפכו את ה-E-טייפ לנחשקת לא פחות מפורשה 911, פורד מוסטנג ואף פרארי.

לצד ה-E, יגואר הציעה באותה תקופה גם מכונית למי שרצה משהו פחות ספורטיבי ויותר שימושי. קראו לה מארק 2 (סימן 2), ועיצובה העגלגל והכה בריטי-אלגנטי הפך אותה מיד לחביבת שוטרי בריטניה ושודדי בנקים כאחד. עם מנועים חזקים ועיצוב אלגנטי, המארק 2 הייתה "מכונית הג'נטלמן" האולטימטיבית וכיכבה כמו ה-E באין ספור סדרות טלוויזיה וסרטים. אתם יודעים, ב-E נהג השודד השרמנטי עם המקטרת, במארק 2 יושבים השוטרים שרודפים אחריו עם הסיגריה. ולפעמים להפך.

ואז הגיעה תאצ'ר

למרות ההצלחה האדירה ביציאה ממלחמת העולם, יגואר החלה להראות סימני מצוקה יחד עם כלכלת בריטניה בסוף שנות ה-60 בואכה תחילת שנות ה-70. החברה התמודדה עם קשיים כלכליים, סכסוכי עבודה ובעיות איכות. בלחץ הממשלה הבריטית, היא התמזגה ב-1968 עם יצרנית מכוניות בשם "בריטיש מוטור" (British Motor Corporation או BMC בקיצור, בעצמה חיבור כושל בין מוריס ואוסטין). יחד הן הפכו ל"בריטיש ליילנד" (British Leyland), אך במקום שהמהלך יחזק את החברה הוא הוביל דווקא לירידה חדה עוד יותר באיכות, תוך פגיעה בחדשנות, באופי ובתדמית של יגואר. ב-1975 הולאמה בריטיש ליילנד ממש לפני קריסתה המהדהדת.

למרות האתגרים, יגואר המשיכה לייצר מכוניות מרשימות. ה-XJ6 שהושקה ב-1968 (אמה הרוחנית של ה-XJ זצ"ל), הייתה סדאן מפוארת שהפכה למועדפת בקרב מנהלים וידוענים. ה-XJ-S הושקה ב-1975 כמחליפה ל-E-טייפ, הייתה כמוה מכונית ספורט-תיור והציעה ביצועים מרשימים, אך בהשוואה לקודמתה היא זכתה לביקורות פושרות. כיום, מעט במפתיע, היא נהנית מקהל מעריצים ואספנים מכובד.

הלאה. ב-1984 יגואר זכתה לרגע של עצמאות. כחלק מתוכנית ההפרטות של ראש ממשלת בריטניה דאז, גברת הברזל מרגרט ת'אצר, ותחת הנהגת סר ג'ון איגן, היא הופרטה ועברה התייעלות משמעותית. מצבת כוח האדם קוצצה בחדות, איכות הייצור שופרה ומחירי המכוניות עלו. יגואר רשמה מיד רווחים נאים, אך לא לאורך זמן.

מפורד ועד היום

ב-1989 יגואר נרכשה על ידי קונצרן פורד, מהלך שהביא השקעות ומשאבים נחוצים להמשך הדרך והתאוששות אפשרית. תחת בעלות אמריקאית, היא הציגה מספר דגמים מוצלחים, כולל ה-XK8, פרשנות מודרנית (ויפהפייה לכשעצמה) ל-E-טייפ, ה-S-טייפ שהזכירה את המארק 2 ועוד. עם זאת, עידן פורד לא היה חף מאתגרים.

בעוד האמריקאים רכשו אותה בתקווה להפוך אותה (יחד עם לנד רובר ולינקולן) לחוד החנית במאבק ביצרניות היוקרה הגרמניות ב.מ.וו ומרצדס, בעיות איכות וניהול לא מוצלח שהפכו חלק בלתי נפרד מה-DNA שלה, דחפו את פורד להיפרד מיגואר (וגם מלנד רובר) ב-2008.

הזוכה, טאטא ההודית, מיצרניות המכוניות הפשוטות והזולות בעולם וגם תאגיד ענק ומאוד עשיר. רבים היו סקפטיים לגבי המכירה, אך טאטא הוכיחה את עצמה כבעלים מחויב ומוכשר, השקיעה רבות במותגים הבריטיים ועזרה להם לשגשג. במיוחד ללנד רובר, קצת פחות ליגואר.

אך בשנים האחרונות נראה כי יגואר שוב מתקשה למצוא את מקומה: החל מביטול כל דגמי הסדאן, כולל אפילו ספינת הדגל XJ ששרדה בשוק יותר מ-50 שנה, דרך ניסיון לא מוצלח לחדור לשוק החשמליות עם רכב הפנאי I-pace. בעוד הוא זכה לביקורות טובות במבחני הדרכים, הלקוחות הפנו לו עורף. ומכאן אנחנו מגיעים חזרה למיתוג מחדש, הצעד הבא בהיסטוריה שנועד, כמו כל אלה שקדמו לו, להחיות את החתול.

קפיצה לעתיד?

אם עד עכשיו קיבלתם את הרושם שיגואר היא יצרנית חדשנית ונועזת, עם מכוניות יפהפיות, מהירות ויוקרתיות, אבל גם חברה כושלת ניהולית עם בעיות איכות, מכירות מאכזבות ובעלים שמתחלפים פעם אחר פעם, אתם לא טועים. לכן אפשר להבין - גם אם לא להסכים - עם שינוי הכיוון הכה חד שהיצרנית לקחה לאחרונה.

בדצמבר האחרון, רגע לאחר חשיפת קמפיין מיתוג וסמל חדש, הציגה יגואר קונספט בשם "טייפ 00", רמז לכיוון שהיא מתעתדת לקחת בעידן החשמלי. עיצוב בריטי קלאסי, כורסאות עור חום רכות במיוחד ומקטורן אלגנטי - אאוט. מינימליזם, קווים חדים, ברוטליסטיים כמעט - אין.

האם זה ההימור הנכון? אנחנו חושבים שלא. זו לא היגואר שהכרנו ואהבנו, וזה בפירוש מהלך לא ברור ומעורר תמיהה. אבל אם הלקוחות לא באים, איזו ברירה נותרה לה? יודעים מה, אם זה יחזיר את המותג למרכז הזירה, אנחנו מוכנים לזרום. רק בחייאת, תחליפו משרד פרסום.