מאחורי כל סיפור טוב יש גיבור מרכזי, אבל במקרה של למבורגיני, נדמה שהאנטי גיבור חשוב אפילו יותר. הזמן הוא שנות ה-50, המקום הוא איטליה, ויצרן הרכב הכי חם באזור הוא פרארי, של אנזו. גם פרוצ'ו למבורגיני הוא יצרן רכב, מכונות חקלאיות אם לדייק, טרקטורים בשבילכם. והוא עשיר. כמה? מספיק כדי לקנות פרארי 250GT, שהייתה מוצר מותרות לאלפיון גם אז. אבל למבורגיני – שכמו פרארי היה מהנדס בעל ידע טכני רב – נתקל בשורה של תקלות מכניות ב-250GT הנוצצת שזה עתה רכש. מבלי להתבלבל הוא פונה לאנזו ומבקש ממנו לפתור את התקלות ולשפר את המכונית. זה האחרון, כיאה לאיטלקי גאה (אבל לא שירותי במיוחד, מסתבר), מלגלג עליו ומצהיר: "אתה יצרן טרקטורים, מה אתה מבין במכוניות ספורט?"
למבורגיני לא מחל על העלבון, והחליט לנקום: אם אנזו חושב שאני רק יצרן טרקטורים, אוכיח לו שאני מסוגל לייצר מכוניות ספורט. ולא סתם, אלא כאלו שיהיו יותר טובות מפרארי. כמה טוב שמר פרארי היה טיפוס שחצן.
פרוצ'ו למבורגיני נולד ב-1916 בכפר קטן באיטליה, ומגיל צעיר התעניין בצד הטכני של דברים: לפרק, להרכיב, ליצור יש מאין. הוא שירת כטכנאי במלחמת העולם השנייה ובסופה חזר הביתה עם רעיון: ליצור טרקטורים מחלקים של עודפי הצבא. בתוך שנים ספורות הוא בנה עסק משגשג וחי את החיים הטובים, עד למפגש עם אנזו כמובן.
ב-1963, כשהוא בן 47, הקים את "אוטומובילי למבורגיני" בסנט'אגתה, עיירה קטנה בצפון איטליה. המטרה: להמציא את מכונית הגרנד טורינג המושלמת: רכב שמשלב ביצועים, יוקרה, נוחות ואמינות. מכונית ראשונה, ה-GTV 350, הוצגה בתערוכת הרכב של טורינו כבר באותה שנה. היא הייתה אמנם רק אב טיפוס, אבל פרשה יפה את החזון של פרוצ'ו: היא הייתה מהירה, מעוצבת, ולא פחות חשוב – עם מנוע V12 שתוכנן על ידי המהנדס הגאון ג'וטו ביזאריני. הגרסה הסדרתית, ה-GT 350, הושקה ב-1964 ונחלה הצלחה מיידית. היא הייתה מהירה, אלגנטית, ודי חשוב – אמינה. כל מה שפרוצ'ו חשב שפרארי לא הייתה.
ה-350 GT הציבה את למבורגיני על המפה, אבל הייתה זו המיורה שקיבעה את המעמד של החברה בהיסטוריית תעשיית הרכב. היא הוצגה ב-1966 והפכה למכונית העל הראשונה בעולם, מונח שנוצר במיוחד כדי לתאר את העיצוב והביצועים פורצי הדרך שהציגה.
המיורה הייתה יצירת מופת עם מנוע V12 (כמובן) שהוצב בתצורה מרכזית מאחורי הנהג לטובת חלוקת משקל אופטימלית, אך למעשה הביא לנטיית חרטום מסוכנת להתרומם במהירות גבוהה. לא משנה. המראה הנמוך והמוארך שתוכנן על ידי המעצב האגדי מרצ'לו גנדיני מבית ברטונה. עם מהירות מרבית של קרוב ל-280 קמ"ש, בעידן שבו עוד שווקו מכוניות עממיות שהתקשו להגיע ל-100 קמ"ש, למבורגיני מיורה הייתה לא רק המהירה ביותר בתקופתה. היא הציגה מספרים שנראו בלתי אפשריים עד אז.
אבל לא פחות מהביצועים, הפיכת המיורה לסמל סטטוס וכיום לאחת המכוניות האהובות על אספנים, הושגה בזכות העיצוב המדהים של גנדיני. היא משכה תשומת לב בכל מקום שאליו הגיעה. מוזיקאים כפרנק סינטרה ומיילס דייוויס היו בין הראשונים שרכשו אותה, והיא אפילו הופיעה בסרט "הג'וב האיטלקי" מ-1969. כבוד.
העשור השני לחיי למבורגיני הורכב מעליות ומורדות. בצד החיובי: היצרנית המשיכה לשבור מוסכמות עם דגמים כמו האספאדה, מכונית על "משפחתית" לארבעה נוסעים, והקונטאש, מכונית על סופר ספורטיבית שנראתה כאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני. אגב, זו אחת המכוניות הבודדות של למבורגיני שלא נקראת על שם שור או דמות ממלחמות שוורים (פירוש השם מגיע מ"הבעת תדהמה", בשפה עתיקה המדוברת בחבל פיימונטה שבצפון מערב איטליה).
הקונטאש, יצירה נוספת של גנדיני וברטונה, התבססה על דגם תצוגה של ברטונה ("לנצ'יה זירו") שחזה את רוח העיצוב הזוויתי של שנות ה-70. היא צוידה במנוע 3.9 ליטר בתצורה מרכזית ותיבת הילוכים ידנית מסונכרנת בהשראת (מילה מכובסת להעתקת) פורשה. הנפח גדל עם השנים ל-4.8 ליטר ואחר כך עלה עוד קצת ל-5.2 ליטר בקוואטרוולוולה – ארבעה שסתומים באיטלקית לכל אחד מ-12 הצילינדרים, כלומר 48 בסך הכל ומיגרנה מיידית לכל מוסכניק שנדרש לכוון אותם. העיצוב שלה הפך כה מזוהה, עד שכמעט כל דגמי המותג מאז ועד היום אימצו פרשנות כזו או אחרת שלו. הקונטאש גם הייתה המכונית הסדרתית הראשונה בעולם עם דלתות מספריים נפתחות כלפי מעלה. ותודו – רק על זה מגיעה לה תהילה.
מצד שני, היו גם מורדות. שנות ה-70 הביאו עימן גם קשיים כלכליים. משבר הנפט העולמי פגע קשות בשוק מכוניות היוקרה, ופרוצ'ו למבורגיני החליט למכור את החברה שלו ב-1974. הוא פרש לכרמים שלו (כן, הוא גם ייצר יין) ועזב את עולם הרכב.
בבעלות אמריקאית
שנות ה-80 וה-90 היו תקופה סוערת עבור למבורגיני. החברה עברה מיד ליד, בין בעלים שונים, כולל האחים מימרן השווייצרים ובסופו של דבר אפילו, תחזיקו חזק, נרכשה על ידי קונצרן קרייזלר. כן, זו האמריקאית ששותפה היום עם פיג'ו. אבל למרות חוסר היציבות, למבורגיני המשיכה לייצר מכוניות מרהיבות.
רוצים דוגמה? בבקשה: LM002. נסו לדמיין שילוב בין למבורגיני להאמר. ואז תעשו את זה עוד יותר משוגע. כן, כולל מנוע V12. ה-LM002 תוכנן על בסיס אב הטיפוס צ'יטה ו-LM001 שלמבורגיני פיתחה בניסיון לזכות בחוזה לאספקת רכבי שטח לצבא האמריקאי. זה לא צלח, הייצור היה מוגבל (מאוד) ומי שהפכו ללקוחות המפורסמים שלו הם דווקא דיקטטורים כמו עודאי חוסיין (הבן ההוא של סדאם) ובשאר אסד (ההוא שעד לא מזמן היה השכן שלנו מצפון מזרח). למבורגיני לא חזרה לתחום השטח מאז ולא, רכב הפנאי אורוס המודרני לא באמת רואה אבק.
רגע, בחזרה לשנות ה-90 ולמכונית שהחליפה את הקונטאש המזדקנת: הדיאבלו. העיצוב היה עגלגל יותר כיאה לעשור, והמהירות המרבית הייתה מסחררת: יותר מ-320 קמ"ש. כן, למבורגיני חזרה להיות המהירה בעולם.
ב-1998 למבורגיני נרכשה על ידי קבוצת פולקסווגן והועברה לניהולה של אודי, כחלק מחבילת העילית של הקונצרן. זו הייתה תחילתו של פרק חדש עבור המותג. עם גישה לידע ההנדסי ולמשאבים הכלכליים של הקונצרן הגרמני, למבורגיני נכנסה לתקופה של צמיחה.
שנות ה-2000 הביאו את המורצ'ילאגו וגאיארדו, צמד חמד שאיפשר ללמבורגיני לעשות שני דברים במקביל: מחד, המורצ'ילאגו שמרה על משבצת ה"הכי-מהירה-חזקה-יקרה", ומאידך, הגאיארדו הכניסה את למבורגיני לפלח חדש של מכוניות על "נגישות" (אבל לעשירים, לא לנו). היא הפכה לדגם הנמכר ביותר בתולדות החברה עם יותר מ-14 אלף יחידות ושווקה בשלל גרסאות עם הנעה אחורית וכפולה.
ב-2011 למבורגיני חשפה את האוונטאדור, יורשת המורצ'ילאגו. עם שלדה מקרבון ומנוע V12 שמייצר מעל 700 כ"ס. והיא הייתה פלא טכנולוגי ולגמרי לא רעה למבט – מספיק כדי להפוך למכונית הרשמית של ברוס וויין בסרט השלישי בטרילוגיית איש העטלף שביים כריסטופר נולאן. אחריה הגיעה ההורקאן ב-2014 כמחליפה לגאיארדו, ועשירי תבל התאהבו שוב כשהיא גם יורשת מקודמתה את התואר הנמכרת ביותר עם כ-25 אלף יחידות שיוצרו.
כיום גם למבורגיני פונה למיינסטרים, והציגה את האורוס כרכב פנאי הרבה לפני שפרארי עשתה זאת. היא גם משלבת הנעה היברידית, ברוולטו השומרת על מנוע V12 מיתולוגי לצד החשמל ובטמרריו שמביאה שיפור דרמטי בביצועים. עד סוף העשור היא תצרף דגם חשמלי ראשון, שהוצג כקונספט תחת השם לנזדור.
כאן מסתיים הסיפור של יצרן טרקטורים נועז ויצרנית מכוניות העל שהוא ייסד, רק בגלל עלבון ושירות לקוחות לקוי. אז בפעם הבאה שלקוח פונה אליכם בבקשה לעזרה, תהיו נחמדים. אתם לא יודעים אם זה שעומד לפניכם לא יהפוך בהמשך למתחרה הכי חזק שלכם. ובעצם, אם לא קוראים לכם פרארי – אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים.
