ב.מ.וו M5 (בלעדי) - Mאמא Mיה

הדרך שמובילה ממינכן לאתרי הסקי באלפים האוסטריים כוללת אוטובאן אחד מהיר והמון כבישים קטנים ומתפתלים. החלטנו לבדוק אם אפשר לנהוג בשניהם באותה מהירות, אז לקחנו ב.מ.וו M5 חדשה בצבע אפור בטון. עכשיו, תשמעו סיפור

מאת: הלל פוסק
פורסם 09.04.25

Getting your Trinity Audio player ready...

במה נהגנו: ב.מ.וו M5
מתחרים: פורשה פנמרה טורבו S-הייבריד
מתי אצלנו: עכשיו
מחיר: 1.2 מיליון שקל

בעד: אפשרויות התאמה, מנוע-גיר, נוחות
נגד: משקל, ביצועים

את ג'ון פגשתי בחיים אחרים. בפגישה הראשונה הסקוטי הלא-ממש-גבוה-לא-ממש-רזה עשה עליי רושם של בחור חביב שאפשר לשתות איתו המון אלכוהול ולהתנדנד ביחד כל הדרך אל המונית, כשאנו מחובקים ושרים שירי נאצה לסקאוזרס הדוחים. אולי כי זה בדיוק מה שקרה כשנפגשנו בפעם הראשונה. אבל מוקדם מדי בבוקר שלאחר אותו לילה גיליתי שג'ון לא רק ניער לקיבינימט את ההנגאובר, אלא גם הצליח לנהוג כמו שד. ובאותו בוקר מצאנו את עצמנו על מסלול מרוץ לא ממש פעיל אי שם בצפון מערב אירופה, עם מכוניות לא מרוץ בכלל, מתרגלים מצבים. כל מיני מצבים.

את ג'ון פגשתי בחיים אחרים. לא פשוטים, אבל במה שהרגיש כעידן פחות מערער ביטחון קיומי. כנראה כי היינו צעירים באיזה 30 שנה, אולי קצת יותר. ג'ון, שנולד בתחילת הסיקסטיז והשתתף בגניבת מכוניות עוד לפני הסבנטיז, שבהן כבר גנב אותן בעצמו. ישב קצת בכלא לפני האייטיז, בחר להמשיך בצבא כצעד משקם, ועוד ב-SAS, יחידה שמסלול ההכשרה שלה מוציא לך את החשק לחיות.

בשנות ה-90 כבר נפגשנו. הוא על אזרחי, אני עם פוזה של מי יכול עליי מאחורי ההגה, בטח לא איזה איש צבא לא גבוה או נמוך או שמן או רזה שמדבר אנגלית שאי אפשר להבין, כמו פרגי, סר אלכס פרגוסון. על המסלול הוא התקשה. אבל בכל תוואי אחר, עם כל רכב, עם אוויר בצמיגים ובלי, הוא היה לא רק מהיר ממני, הוא היה הכי מהיר. "שנים של בריחה עם טריומף הראלד וצמיג מפונצ'ר מהמשטרה", הוא הסביר בחיוך בלי שאבין מילה.

נפגשנו פה ושם. עם אלכוהול, אבל רק לפני פרידה. ג'ון התרגל לדבר נורמלי ואני התרגלתי להבין אותו. הוא ברח מהכפר הנידח שלו בקרבת החוף הצפוני של סקוטלנד, מקום שהשמש נמנעת מלהגיע אליו אלא אם היא ממש חייבת, והשתקע באלפים האוסטריים. אני חזרתי ארצה והשתקעתי בגבעתיים. עיקר התקשורת בינינו התכווצה לעניינים מוטוריים. מבחינתי כי זה הפך לעיסוק של חיי. מבחינתו כי ירושה אחת והשקעה ממוזלת איפשרו לו להפוך לבעל גראז' עמוס במכוניות נפלאות וחדר אמבטיה בגודל של אולם כדורסל.

סביר להניח שאתם שואלים את עצמכם כרגע מה לעזאזל אני רוצה מכם, ובצדק. אז הנה. ג'ון חולה על ב.מ.וו. וב"חולה", הכוונה לחולה חשוך מרפא. האיש מחזיק בכל הדורות של M5 ולא במצב תצוגה מלוקק – אלה מכוניות שפעם בשבועיים-שלושה דוהרות בכבישים שהם בעצם שבילים עם סלעים וכבשים בצד ושולי ביטחון בעובי זרת של תינוק.

התקשרתי לג'ון לפני שטסתי לגרמניה. "אני קופץ לביקור עם משהו שתאהב", אמרתי לו, ולא הופתעתי כששאל אם זו גרסת הטורינג או הסדאן של M5 היברידית חדשה. התחלתי לתרגם לו "מה שיוצא אני מרוצה" ויצא לי: "מה אכפת לך, תחליף את המצעים בחדר אורחים".

עניין של משקל

המוסך שבו מאוחסנות מכוניות העיתונות של ב.מ.וו נמצא בפינה תעשייתית בפאתי מינכן, והוא רחוק מלרמז על התוכן. כמה דקות אחרי שלום-שלום, איךהאישה והילדים של שומרת הסף הוותיקה, ועוד קפה אחד, אני חוצה את המסדרון הארוך ונכנס לאולם הנשף. עם בטון חלק ומלוקק ומיזוג ולחות בדיוק בטמפרטורה ובאחוזים הנכונים, שמשתרע על פני חצי דונם ומארגן מחסה לא צנוע לחלום הרטוב של כל חובב הגה. כל דגם וגרסה שאפשר לדמיין ממתינים שם לנהג, והעין שלי נודדת לגרסאות סטיישן (טורינג בב.מ.וואית) של M3 ו-M5, הראשונה בכחול מטאלי, האחרונה בצבע שלרוב אני ממעט להזכיר מטעמי גועל ספורטיבי – צהוב.

ביניהן נחה M5 סדאן פחות רועשת באפור בטון כהה, צבע שהפך לחביב על בעלי יוקרתיות ספורטיביות גרמניות. אני לא אפרט מה אני חושב על הבחירה הזו, בעיקר על ההחלטה לשלב ריפוד ודיפון אדום בפנים. חבל, לודוויג שאחראי על קונפיגורטור מכוניות העיתונאים הוא בחור נחמד. לא עם עודף טעם, אבל הוא זה שצייד את המכונית שלי לימים הקרובים באופציית קרבון לבלמים. הנה האקדח המופיע במערכה הראשונה, סטיי טיונד.

ה-M5 היא אחת המכוניות המפורסמות של ב.מ.וו, שאחראית להולדתה של קלישאת זאב בעור כבש. עם כל הפינוקים של סדרה 5 וקצת יותר, ועם ביצועים ויכולת דינמית ברמה של מכוניות ספורט טהורות. עם קהל יעד אמיד שנהג עד גיל 38 ב-M3 וגילה שהיא פחות נוחה למשפחה. המכונית שהטיסה אותי עד לפני רגע במסלול השמאלי על 250 קמ"ש קבועים היא כבר דור שביעי. איך הזמן טס כשטסים.

אבל לעומת הבנות, והנכדות, והנינות שלה, שנהנו מבלוק ענק ואקזוטי בחרטום (מה דעתכם על 5.0 ליטר V10 לפני יותר מ-20 שנה?) – היא מרימה ידיים מול ברוני איכות הסביבה ורותמת גם (קצת) חשמל לאקשן. ועם 727 כ"ס היא הכי חזקה בהיסטוריה המשפחתית. נתון מפלצתי למכונית סדאן שמאפשר לי לסגור על מכוניות מהירות בנתיב שלי בקצב שגורם להן למידה מסוימת של אין-אונות.

רק שכבר כאן – וזה כבר אקדח שני במערכה ראשונה – צריך להוסיף שהיא כבדה. מאוד מאוד כבדה עם 2.5 טונות של מתכת וגומי ופלסטיק והמון אלקטרוניקה מתוחכמת. 2.5 טונות. זוכרים את ה-V10 משנת 2004, עם 507 כ"ס? או, אז הוא הזיז מכונית ששקלה 600 קילו פחות. ותאמינו או לא, יחס ההספק משקל המאוד חשוב בענייני אקשן של מכונית ספורט דומה בין המכונית של 2025 לזו של 2004. זה די חסר תקדים במקרה של מכונית ביצועים. והיא גם כבדה בחצי טון מהדגם היוצא ואיטית ממנו בזינוק מעמידה ל-100 קמ"ש, וזה כנראה עוד שיא שלילי.

מהיכן כל המשקל אתם שואלים? זה פשוט לאללה. אלו הסוללות הנטענות שמניעות מנוע חשמלי עם 197 כ"ס, זה שהושאל מגרסאות היברידיות נטענות של סדרה 5, והצטרף כאן למנוע V8 כפול מגדשים בנפח 4.4 ליטר עם 585 כ"ס, שמגיע מ-M5 קודמת. רואים כמה נוח ונעים לקצץ בעלויות פיתוח ועדיין לשבור שיאי הספק? אגב, הסוללות האלה (פאקינג 600 קילו, לא נתפס) אחראיות ל-18.6 קוט"ש, שבאופן תיאורטי – ואם טרחתם למלא אותן, ואם נהגתם בירידה, ואם כיביתם את המזגן ולא הפעלתם את מערכת השמע – ייתנו לכם 70 ק"מ חשמליים. בפועל זה פחות מחצי, גם אם ביצעתם את כל מה שהמלצתי לעשות.

כל הכוח הזה עובר דרך גיר שמונה הילוכים אוטומטי סופר מתוחכם, מגיע לכל הגלגלים ומנוהל על ידי מחשב מתקדם שמאפשר גם מה שנראה כאינסוף אפשרויות התאמה אישית של ערימת מערכות, כל אחת מהן במספר אופנים. מנוע, רגנרציה, מתלים, הגה, בלמים, מערכות בקרה וגם הנעה כפולה, עם אפשרות נהדרת לניתוק ההנעה מהגלגלים הקדמיים כדי לנהוג עם הנעה אחורית כמו פעם. וזה המקום להתנצל בפני אורחי בית המלון הנהדר באלפים האוסטריים על מטחי השלג שהגיעו באופן פלאי לחלונות הקדמיים של מכוניותיהם החונות, למרות שלא ירד שלג באותו לילה. וגם לנהג הפורשה 911 שהופתע לראות M5 מגיחה על הרוחב בפניית 180 מעלות, ועד עכשיו כנראה עוד עומד על הברקס.

בינתיים הגעתי לג'ון. מספיק מאוחר כדי להיות האחרון שיוצא מהמלון בבוקר אחרי כל אצולת רוסיה על ילדיה הצעקנים ובנותיה שמסתובבות בכפכפים של 200 דולר, מספיק מוקדם כדי לתפוס אותו שותה קפה ראשון של בוקר על מרפסת עץ ענקית מול הרים מושלגים. "בכל זאת הגעת עם סדאן שמנמנה. אתה בטוח שהיא מסוגלת גם לנסוע בכבישי אלפים משניים או שהיא רק לקו ישר?", הוא זרק במקום "כמה התגעגעתי, שנים שלא התראינו, איזו יופי שבאת, אתה נראה מעולה, אני מבין שספורט אינטנסיבי הוא חלק אינטגרלי מחייך, רואים את מסת השריר המדהימה". ומיד הוא מיהר לתקן: "נראה לי שהוספת כמה קילו. אתה חייב לוותר על כל הג'אנק פוד בן אדם, אנחנו כבר לא בני 30. אפרופו, אתה יודע כמה שוקלת ההיברידית הזו?".

הפיתוי לתת בגז

את הכבישים באזור Plansee בואך גארמיש אני מכיר לא רע. לא ברמת הדרך מצפה חתרורים להר חריף, אבל זוכר איכשהו. בעיקר את העובדה שיש שם כמה חתיכות כביש לא קצרות אבל די צרות עם מעט מאוד מקום לטעות, אבל המון פיתוי לגז. כבישים שמיועדים יותר למיני JCW ופחות למשחתות מלחמה כמו ה-M5 שלי, או ה-E60 מודל 2008 עם 20 אלף ק"מ על השעון וצמיגי סמי סליקס כמעט חדשים של ג'ון.

כדי למנוע אסונות הוא מוביל, והאקרפוביץ' שמחובר ל-V10 שלו מחורר את השקט שמסביב, ומעלים את הדציבלים של ההיברידית. מה שהוא לא מצליח לעשות זה להתרחק ממני. כן, שאלתם והתשובה חד משמעית (הנה אחד מהאקדחים המובטחים). היא מרגישה כבדה לפני שמתחילים להתעסק עם כיולים. לא בקטע פלגמטי, כן בקטע של "זה לא ממש פאן להתחרע איתה מצד לצד". אז עוצרים בבית קפה קטן עם אוסטרי גדול, שמגיש לנו שטרודל עם קצפת ושוקו חם בזמן שאנחנו מקשקשים בניסיון לגלות איפה יכולה המכונית הזו ליהנות משינוי מערכות. מחליטים, וחוזרים לאקשן.

ג'ון הוא סוג של כישרון מולד לכיול מתלים. לא בקטע של צריך כאן שני קליקים בשיכוך כיווץ והייתי שם כאן קפיצים עם הקשחה של 15% ומשנה קצת את הקאמבר, אלא יותר של תחושות כמו "החלק הקדמי שוקע קצת יותר מדי אז כדאי לוותר קצת על טרייל ברייקינג ולשחרר את העומס על החלק הקדמי מוקדם יותר. הרי בכל מקרה יש ים של אחיזה בפרונט". כזה. וכשהוא נוהג בחדשה ההיברידית המפלצת, ואני אחריו, לא יודע אם להתמוגג יותר מהקו המאוד הדוק של המכונית שלפניי או מהסאונד המאוד מטורף שיוצא אצלי מאחור, הוא מנסה הכל. אני מגלה שלא קשה לשמור את המכונית החדשה במרחק של ארבע-חמש מכוניות ממני לכל צרה שלא תבוא, בטח עם סט הצמיגים המטורף שכאן. ואז הוא עף קדימה.

להיכנס לדיר באלק

"איזה כיף עם שני הפליפרים האדומים האלה על ההגה", הוא מספר לי אחר כך. "כשעצרנו לאיזה עשר דקות כדי לתת לתנועה ממול לעבור במעבר האלפים הקטן ההוא, השתעשתי קצת עם ההגדרות ושיחקתי עם ההתאמה האישית AKA מתג עונג כמו שנדמה לי שצריך. הכל על 'ספורט פלוס', חוץ מאגירת אנרגיה כי אני לא רוצה שיתערבו לי. עם בקרת האחיזה ויותר מ-700 כ"ס על כביש קצת לח פה ושם יש לי פחות בעיה, בעיקר כי גם אותה אפשר לכייל לפאן. בקיצור, אתה נותן לחיצה בצד ימין וזה כאילו שידרת לכל המערכות להיכנס לדיר באלק". הוא לא אמר דיר באלק, אבל הוא התכוון לזה. "העניין הוא", ג'ון ממשיך, "שאותה פקודה משוגרת גם למוח שלך, ואתה הופך לעוד יותר מרוכז במה שקורה לך מתחת לתחת ומה שמשודר לך לידיים. זה לא הגה הידראולי של פורשה 997, וההיגוי האחורי לא תמיד טבעי, אבל זה עדיין הגה ממש סבבה והמכונית מתנהגת כאילו היא ממש לא 2.5 טונות. 2.2 מקסימום".

הוא לועג לדרך שעשתה תעשיית הרכב, ואפשר להבין אותו. מכוניות של טונה וחצי שוקלות היום שני טונות. מכוניות של שניים שוקלות 2.5 בואכה 3 ורכב משפחתי קומפקטי של 1.3 טונה לא כל כך מזמן, סוחב היום מאות קילו של סוללות ומזיז את המחט פי 1.5. ההבדלים האלו משנים את כל הנהיגה ואת הכיף ממנה. לא ב-M5. זאת אומרת, לא באופן שגורם לך לכעוס יותר מדי על המהנדסים הגרמנים, אלא רק קצת לתהות באשר להיגיון.

אם מאות הקילוגרמים האלו היו מתורגמים לטווח חשמלי אמיתי, שיכול להביא אותך מהבית לעבודה ובחזרה, הייתי זורם. אם הוא היה מקפיץ את ההספק באופן שיעמיד בצל את המכונית המוחלפת, הייתי שוחה. אבל כשכל הבלגן המוטורי המרהיב הזה – והוא מרהיב – פוגע עד כדי כך ביחס ההספק משקל ובתאוצה ובמהירות ומוסיף מאות קילוגרם על הדרך, זה פחות הגיוני.

אבל יש תמורה. למרות השם המחייב, היא לא מגיעה מאזור הביצועים, למרות שהאלקטרוניקה כאן היא מעולם אחר. יכולת הכיול ותפירת האופי לפי החשק, הכביש או מזג האוויר היא חסרת תקדים. וזה עוד לפני שנכנסים לדרך שבה המכונית הזו מגיבה לשינויים, עם מה שמרגיש כמו מאות גמדים זעירים שמתרוצצים מתחת לגוף הגדול ומזיזים את מה שצריך להזיז במהירות האור. דווקא לא בסעיף הזה, אבל כן ביכולת שלה להיות מכונית GT פנטסטית. והיא לא הייתה כזו עד עכשיו. כן סלון, כן יוקרה, לא בת לוויה של שעות על גבי שעות במהירות סטרטוספרית בלי להתרגש מכלום, עם מעט רעש וזמן שהולך אחורה.

לבקשת הקהל

כי עם כל הכבוד למערכות אקזוטיות, והיגוי אחורי, וצמיגי-על, ה-M5 החדשה היא בעיקר הכי סלון ש-M הייתה אי פעם וכן, על חשבון ההתפרעות המובנית. תצקצקו כמה שבא לכם, וג'ון בכלל ביקש להתחלף בחזרה בעצירה הבאה כי ככה. אבל זה מה שהקהל רוצה, ואת זה הוא יקבל ועוד איך. לא מפלצת ספורט שדופקת לך את חוליות הגב בכל העברת הילוך כאילו שאתה במכונית DTM ישנה, כן יצירת מופת טכנולוגית עם פוטנציאל לקחת אותך ברכות לארוחת גאלה חנוט בחליפה, ולעזור לך לשכוח את האירוע המביך תוך קילומטר וחצי בדרך הביתה. אני עדיין צריך להתרגל לשינוי האבולוציוני הזה. ג'ון לא צריך. אף אחד לא יזמין אותו אף פעם לשום אירוע מעונב.

רגע, אפרופו הדרך הביתה. למרות כל הניתוח וההבנה, והקבלה שלא מדובר כאן בערסית עם המון כוח ויכולת ספורטיבית, אתה מתרגל. פתאום הבלחות של 220 קמ"ש בכבישים משניים לא נראות כמו ביג דיל או הסתכנות בשום אופן. פתאום השרירים רפויים יותר והראש לא מרגיש לחץ קבוע של סכנה אפשרית מתקרבת. הצוואר כבר לא נוקשה והעיניים נרגעות ומפסיקות לחפש טרקטור חוצה גם כשהאופק פתוח וברור. אני יודע שהנהיגה המסוכנת ביותר היא בתחילת מסע מהיר או בסופו, אבל מתעלם. את הביטחון שהמכונית הזו משרה בך, גם מעל 200 קמ"ש בכביש חד נתיבי, קשה להסביר במילים. אפילו ב-2,200 האלו שכאן.

בינתיים אני מתקרב בקצב גבוה לאיזה טנדר מלפנים, ומחשב מראש שאין לי שום בעיה לעבור אותו בהפרש של משהו כמו 150 קמ"ש לפני שמשהו עשוי להגיע מהנתיב הנגדי. הקו הרצוף הופך למקווקו ואני יוצא לעקיפה נינוחה, רק כדי לגלות מול הפרצוף מרצדס סטיישן. הכביש התעקל מטה ולמרות שמותר לעקוף, אף אחד לא תיכנן שמישהו יגיע במהירות כזו. רגל שמאל בעטה בדוושת הבלם כאילו כל חיי תלויים בזה, מה שדי נכון. האף צלל, ה-ABS תיקתק ולצערי גם הטנדר נבהל והחליט לבלום. עכשיו, הבלימה הסימולטנית – המרצדס ממול לא האטה כלל – אמורה הייתה להשאיר אותי במקביל אל החמור ולהפוך את האירוע לטרגי עבור שתי משפחות לפחות. אלא ש - מערכה אחרונה, אקדח – לודוויג הנהדר שאחראי על הקונפיגורטור צייד אותי בבלמי קרבון. ה-M נתקעה במקום, הטנדר המשיך קדימה, זזתי ימינה ומריה במרצדס 230 סטיישן מודל 94' המשיכה לדרכה.

עצרתי אחרי 500 מטר והתקשרתי לג'ון. "אתה לא מאמין מה קרה", אמרתי לו. ג'ון, שעשה כמה שת"פים צבאיים בעברו, שאל ישר: "מצאת את עמוד השדרה של בני גנץ, נכון?". אמרתי שלא, כי אי אפשר. "ה-M הצילה אותי, בעצם לודוויג, בעצם הקרבון. אני מארגן לך אותה לאוסף ג'ון. זו המכונית שתיקח כשתרגיש חסר אחריות ואידיוט".