שבור, שבור, שברת: ברוורס עם עגלה

משחר ההיסטוריה, תרבויות שונות בעולם ערכו טקסי התבגרות מיוחדים כדי להבדיל בין גברים לילדים. בדרום אתיופיה למשל, בני שבט ההאמר (לא נו, לא הג'יפ) מצמידים שישה עד עשרה שוורים ומבקשים מהנבחן לדלג על גבם ארבע פעמים, פעמיים מכל צד, בלי ליפול. והם צריכים גם לעשות את זה בעירום מלא. לעומת זאת, אם הייתם נולדים בשבט המאווי שחי באמזונס, מתישהו היו מבקשים מכם להכניס יד לתוך כפפת עלים מלאה במאות Bullet Ants - נמלים שנשיכתן לא ממש הורגת, אבל בהחלט נחשבת לכואבת ביותר בעולם, והשפעתה חולפת רק לאחר יממה של ייסורים מטורפים.

עכשיו, זו הדילמה שלי. מצד אחד אני בגיל שבו אתה מחפש להבין אם באמת הפכת לגבר. אז תראו, דילוג על שוורים זה משהו שיוצא לי לעשות כל שבת שניה, אבל העירום המלא מייצר כאן בעיה קלה. לדחוף יד לתוך כפפה? קטן עלי. העניין הזה של הנמלים המטורפות קצת חוסם לי את יכולת החשיבה.

אבל יש עוד דרך. אצל קיבוצניקים, כך הובטח לי, תצטרך בסך הכל להשלים בהצלחה מבחן נהיגת רוורס עם עגלה, "משהו שכל ילדה בכיתה ח' עוברת בעיניים עצומות. אל תדאג". כמה שעות אחר כך התחלתי לדאוג. מאוד.

אין עם מה לעבוד

אוקיי, הנה כמה הבהרות חשובות. הראשונה, כשאני מדבר על רוורס עם עגלה, הכוונה היא בעצם למרכב ברזלים על גלגלים שרתום לטרקטור ג'ון דיר ירוק שצריך לנווט ברוורס דרך מסלול מתפתל. וכשאני מדבר על קיבוץ אני מתכוון לרוחמה, שנמצא בנגב הצפוני, בתחומי המועצה האזורית שער הנגב. לפני 20 שנה צילמו פה את הסרט "אדמה משוגעת", וממש לא מזמן גם את הקליפ לשיר של פול טראנק עם ג'ימבו ג'יי שנקרא "סתלבט בקיבוץ". סתם, חשבתי שמאוד יעניין אתכם לדעת.

עכשיו, אני ממש מצטער אם זה ספוילר שמגיע מוקדם מדי, אבל די נכשלתי במבחן הגבריות הזה. זאת אומרת, אבי המדריך האישי שלי, עוד ניסה לטעון ש"זה בסדר בשביל פעם ראשונה", ומלמל משהו שנשמע כמו "יש עם מה לעבוד", אבל בין השורות שמעתי "אלוהים שישמור. מה זה בן האנוש חסר הכישורים המוטוריים הבסיסיים הזה?".

אבי זה אבי כהן, הקיבוצניק המקומי שעליו הוטלה המשימה לנסות וללמד חמור עירוני שכמוני את מלאכת הרוורס עם עגלה, ללא ספק אחת המשימות המאתגרות יותר שבהן נתקל ב-82 שנותיו. אני יודע מה אתם חושבים עכשיו - מה זה הקטע החשוד הזה שקיבוצניק ותיק שכזה מסתובב עם שם לא קיבוצניקי בעליל כמו אבי כהן. נו טוב, זה רק בגלל שהאיש היקר הזה נולד ברחובות, ובכל מקרה לאשתו קוראים דרורה, ככה שזה די מתאזן.

את מבחן הנהיגה שלי שנועד להפריד בין הילדים לגברים, אנחנו מקיימים דווקא בקיבוץ דורות, הסמוך. מסביבנו כמה טרקטורים בגדלים משתנים, כולל כמה שנראים ממש חדשים בגודל של בניין דו-קומתי. מספרים לי שהם כבר מגיעים עם נהיגה אוטונומית וקוקפיט שמזכיר בואינג מודרני, ובשלב מסוים מישהו זרק לאוויר את שם הדגם. "זה 8R", ונראה היה שכמה קיבוצניקים בשולחן שליד חווים עוררות מינית.

לידם חנו גם כמה כלים שיכלו בקלות להשתלב בסט של הסרט "מקס הזועם". כל מיני מפלצות ברזל משוננות שמחוברות לעגלות ולנגררים מוזרים. הסבירו לי שזה ככה כי לפעמים כשצריך לארגן עגלה לצורך חקלאי ספציפי שפתאום מתעורר, לא הולכים ישר לקטלוגים של מיכון חקלאי, אלא מנסים פשוט לבנות משהו כזה במקום. אתם יודעים, לחבר מרכב לגלגלים, לרתך מסביב מסגרות מתכת, כל מה שצריך.

מה שבטוח, מספיק להסתכל על הסניקרס שאני נועל כדי לדעת שאני לא מכאן, ושלא בניתי שום עגלה לשום צורך של אף חקלאי אף פעם. אולי בגלל זה כשאחד החבר'ה שואל אותי אם בא לי קפה שחור, אני זורק לו "כן, בטח" למרות שלא בא לי בכלל. על סוכר בכלל לא שואלים כאן, שזה דווקא טוב, כי אם הייתי מבקש להוסיף, בטח היו מערבבים לי אחר כך עם מברג או משהו.

באוויר יש ריח קבוע של שום, ופתאום אני קולט מאיפה קיבוץ דורות מוכר לי: מהפריזר בבית. הם מייצרים, בין היתר, שום כתוש. אבל בזמן שירון צלם הווידאו מתקין גו-פרו על השמשות בקבינה של הטרקטור שלנו, אבי כבר נותן לי את המתכון שלו לקילו שום כתוש שאפשר להכין בבית, אם רק מצליחים להיצמד להסבר המאוד מפורט שלו. איזה בנאדם אגדה, אני חייב שהוא יאמץ אותי או משהו.

כשאנחנו סופסוף מטפסים לקבינה של הג'ון דיר M5100 שלו, והוא מתיישב לצד כיסא הנהג שלי על איזה חתיכת פלסטיק, אני נזכר באירוניה קטנה. בימים אלה בדיוק אני מתיישב כל יום לצידו של בני בכורי, שהוציא רישיון לפני איזה חודשיים ועדיין נמצא בתקופת הליווי שלו. זה דווקא שינוי מרענן להיות שוב בתפקיד של זה שמקבל את העצות, ולא של מי שנותן אותן.

אם הבנתי נכון את ההסבר של אבי, יש כאן 4 הילוכים שלכל אחד מהם יש עוד 4 הילוכים משלו. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל זה לא יותר מוזר מאדם בן 50 מגבעתיים שכמעט מפיל מהקבינה הגבוהה אדם בן 82 מרוחמה,  כי הוא זורק קלאץ' של טרקטור כאילו זו פעם ראשונה שבה הוא משתמש בתיבה ידנית. אם הסיפור של תיבות ההילוכים לא הספיק, מסתבר שדוושת הגז כאן היא בכלל מתג שיושב מצידי הימני, ושמפעילים אותו עם היד. אתם יודעים, קצת כמו שיש ביאכטות קטנות, רק שכאן הוא מכוסה בחול ובשאריות של אבוקדו.

אה כן, מסתבר שזה מה שקוטפים כאן עכשיו. למעשה, העגלה שאני מנסה לנווט מאחורי הטרקטור נבנתה כך שהיא תוכל להוביל בכל פעם שלושה דולבים מלאים באבוקדו. תראו מה זה, עם הרוורס עדיין קשה לי, אבל איזה יופי כבר מתגלגלות ממני מילים חקלאיות כמו דולבים.

לנהוג הפוך, ברוורס

בגדול, הנה הסיבה שהסיפור הזה כל כך מסובך. כדי שהעגלה תיסע אחורה וימינה, צריך לסובב את ההגה שמאלה, וכדי שהיא תיסע אחורה ושמאלה, צריך לסובב את ההגה ימינה. במילים אחרות, בדיוק הפוך מהאינסטינקט שלכם כנהגים. אם יצא לכם פעם לנסוע במדינות שבהן נוסעים הפוך מאשר בישראל, אז זה קצת כזה. רק ברוורס. חוץ מזה צריך כל הזמן להיזהר שלא להכניס את העגלה למצב של ד'. לא יודע למה קוראים לזה על שם האות הרביעית, אבל הכוונה היא למצב שבו היצול (הנה עוד מילה חקלאית שכבר מתגלגלת לי באופן טבעי) שמחבר בין הטרקטור לעגלה ננעל על אחד מהכלים ואתם נתקעים. אני חושב, לא יודע, אולי זה בכלל משהו אחר.

אגב, הייתם מצפים - אוקיי, אני לפחות ציפיתי - שטרקטור שמגיע עם תג מחיר של איזה רבע מיליון שקלים יגיע גם עם מצלמת רוורס, אבל זהו, שלא. למצלמת הרוורס שלי קראו אבי, ובמקום צפצופים היא השמיעה קולות שאומרים "חזק ימינה, חזק שמאלה, כל ההגה, מאיפה הביאו לי את האהבל הזה". סתם, את האחרון אבי לא אמר. אבל אולי הוא כן חשב. ואני לא ממש יכול להאשים אותו.

בניסיון אחרון להוציא אותי מעט פחות מובך מהחוויה הזאת, אנחנו ממשיכים למטעי האבוקדו הסמוכים. שם, תודה לאל, נוכל לנסוע ישר בשבילים שבין העצים. בזה הסתבר לי שאני דווקא לא רע. נכון, לוקח קצת זמן להפנים שהבור הקטן או התלולית המאיימת שמולך הם לא באמת מכשול בעייתי ושצריך להמשיך לנסוע, אבל כנראה שאני עדיין חושב במונחים של הסוזוקי שלי. מה שכן, במקום חתולי רחוב כמו אצלי בשכונה, יש כאן אנפות שברגע האחרון מואילות להתפנות מהדרך, וביחד עם השמיים שפתאום התבהרו והשמש שהחלה לחמם טיפה את ההגה שלי, אני אפילו מצליח ליהנות מכל הסיפור.