בוקר ישראלי טיפוסי: מאות אלפי נהגים יושבים שעות בפקקים, מביטים בעבודות המטרו והרכבת הקלה וחולמים על נסיעה נוחה, מהירה ושקטה בתחבורה הציבורית. אלא שעד שהפרויקטים הגדולים יושלמו יחלפו עוד שנים רבות, וגם אז לא כל עיר ושכונה ייהנו מהם. כאן נכנס לתמונה פתרון הביניים שמקדמת נתיבי איילון - מערך ה-BRT, ראשי תיבות של Bus Rapid Transit.
אלעד סואיסה, סמנכ"ל הרשת המטרופולינית בנתיבי איילון, מספר כי מדובר במערכת שממוקמת בין אוטובוס לרכבת: "הכלי ארוך יותר, נוח יותר לנסיעה, בדרך כלל חשמלי, עם קיבולת של 150-200 נוסעים. הוא נוסע בנתיב מופרד לחלוטין מרכב פרטי, מקבל עדיפות ברמזורים ומאפשר לנהל את השירות באמינות גבוהה. החוויה שאנחנו מכוונים אליה היא חוויה של רכבת קלה".
לדבריו, מעבר לנוחות, המערכת צפויה להחזיר את האמון בתחבורה הציבורית: "הציבור מתוסכל מחוסר היכולת להסתמך על זמני הגעה. אם נוכל להבטיח אמינות - שנוסע יידע שהקו מגיע בזמן - נצליח לגרום לרבים לעזוב את הרכב הפרטי".
כבר היום נמצאים בביצוע שני פרויקטים גדולים: הקו הכחול, שיחבר בין רחובות וקריית עקרון לתל אביב דרך נס ציונה וראשון לציון, והקו החום שיחבר בין לוד, רמלה, באר יעקב וראשון לציון. "כל אחד מהקווים צפוי להסיע מעל 100 אלף נוסעים ביום", אומר סויסה. "עלות ההקמה היא כחצי מעלות רכבת קלה, ומשך הביצוע קצר בהרבה - כשלוש שנים".
ומה בעתיד? "אנחנו מתכננים הארכה של הקווים ליישובים נוספים, כמו יבנה ונתניה, ובוחנים פרויקטים נוספים בצפון ובמזרח הארץ. כל תשתית BRT היא גם הכנה לרכבת קלה בעתיד, אם וכאשר הביקושים יגדלו".
סויסה מודה שבטווח הקצר הפרויקטים גורמים להפרעה משמעותית במרחב העירוני, אך מאמין שהחזון ינצח: "כמו ברחוב יפו בירושלים - מהלך שנתפס בלתי אפשרי והפך להצלחה אדירה - גם כאן התושבים ירוויחו מערכת אמינה שתאפשר להם לנוע בנוחות ובזמן".
כל עוד אין תחבורה ציבורית נוחה וזולה גם בשבת, כל פתרון, לא משנה מה, יהיה מיותר. המדינה גדלה בקצב מסחרר והתשתיות לא מסוגלות לעמוד בעומס. לכן, כל עוד אנשים ירגישו מחוייבים לרכוש רכב, זה פשוט לשפוך מים לתוך דלי עם חור ענק.
הרכבות הקלות בארץ הן כישלון עצום - בעיקר מבחינת זמן ועלות הבנייה, וגם מבחינת תדירות ומהירות. חבל שלא עשו אותן מראש כאוטובוסים מהירים עם נתיבים ייעודיים - יתרונות דומים לרכבת קלה והרבה יותר גמישות, בפחות כסף.
הבעיה הקשה ביותר, בעיקר בגוש דן, היא שנסיעה אורכת פי שלוש ממה שיכלה לארוך אלמלא הפקקים. אנשים שורפים שעתיים על הכביש כל יום, כדי להגיע מחולון לתל אביב או מראשון לתל אביב. כל פתרון של הסעת המונים הוא מבורך. גם הרכבת הקלה, שקיצרה פלאים זמני הגעה וגם הקו הכחול.
במקום לייצר תשתיות והסתכלות לעתיד והתרבות האוכלוסיה- עובדים על פתרונות שהם לא יותר מפלסטר. גם מההסעות האלה- אנשים שיצטרכו להגיע ללב ת"א ייאלצו להיגרר בתחבורה ציבורית מקרטעת, לא יעילה, איטית, לא נוחה ועומדת בפקקים עם יתר הרכבים.
בקיצור- לא עשו כלום. כרגיל.
וכפיים למירי רגב (וקודמיה בתפקיד)