עשן באישונים: ללמוד את אומנות הדריפטים

המפגש הראשון שלי עם עולם עיתונות הרכב אירע בדיוק לפני 20 שנה. הייתי אז כתב צעיר ומבולבל במגזין גברים פופולרי להפליא בשם "בלייזר", שלצד התעלמות מוחלטת מכל דבר שהוא פוליטיקלי קורקט, כתב גם על מכוניות. וכך יצא שנשלחתי להשקה של סיאט לאון קופרה חדשה בברצלונה. כנהוג בהשקות, לכל רכב מוצמדים שני עיתונאים. ולי היה מזל גדול, כי הפרטנר שלי לכמה ימים הקרובים היה און יעקבסון.

היום איש מכובד שמתקן מכוניות ספורט לאנשים עם המון כסף, אז מנהגי המרוץ ומדריכי הנהיגה הבכירים בישראל, עם רזומה שכולל יותר קילומטרים על המסלול מאלה שאתם צברתם על נתיבי איילון. קצת לפני הבעיטה הראשונה של און בדוושת הגז, הוא הפגין עניין של ממש בעמידות מערכת העיכול שלי ועשה את זה גם בעדינות ראויה להערכה - "תגיד, אתה מקיא כמו ילדה?". ברגע הראשון לא הבנתי את השאלה, כי מי לכל הרוחות מקיא בנסיעות. אני מכיר מקיאים בטיסות, מכיר מקיאים אחרי מנה שווארמה במקום החשוד ההוא באמצע הלילה, מכיר את אלה שמעבירים למדרכה 4 ליטר גולדסטאר בלווינסקי אחרי שאכלו את הרגל הקרושה של מתי זצ"ל. אבל בנסיעות?! על מה הבנאדם מדבר.

לונג סטורי שורט, במשך ארבעה ימים און צלל לתוך פניות במהירות לא סבירה תוך הסברים פיזיקליים על מה שזה עושה למרכב, לאן אני צריך להרים מבט ובאיזה זווית הוא מתכוון לצאת מהעיקול הזה. אני מצדי מילאתי את חלקי בעניין ולא פלטתי מהפה שום דבר שלא אמור לצאת. אם כי שברתי כנראה את הידית הזו שמחזיקים מעל הראש. 20 שנה מאוחר יותר, בבוקר של קיץ ישראלי מהביל של אוגוסט, אלפי קילומטרים מברצלונה אבל מרחק הליכה מהירה מערד, הבנתי את השאלה של און לגבי הקטע של להקיא בנסיעה. אם לדייק, הבנתי פעמיים.

עבודת יד

זאת הפעם הראשונה שלי במסלול המירוצים בערד. המשימה הרשמית שלשמה התכנסנו הייתה לבדוק האם ניתן להפוך אותי תוך כמה שעות לאדם שיודע להחליק דברים. כלומר, דברים עם ארבעה גלגלים, על הצד, כמו שראיתם בסרטים ובסדרות אקשן, גם כאלה שווין דיזל לא מככב בהם. אדם שיודע לעשות דריפטינג, בקיצור. סגנון הנהיגה הקיצוני שהתפתח דווקא ביפן לפני יותר מ-50 שנה כי לצעירים מקומיים נמאס מקרטה, אבל מאז קנה לעצמו מעריצים בכל רחבי העולם. הרעיון המרכזי הוא לייצר החלקה ממושכת אבל נשלטת של החלק האחורי במכונית, תוך שימוש בדוושות הגז, הברקס והקלאץ'. עם היגוי מדויק, משחק עם בלם היד והמון תפילות חרישיות. כלומר, התפילות זה תוספת שלי, לא משהו שמחייב את כולם.

כדי להשאיר לי סיכוי סביר להצליח עם קסם הדריפט היו דרושים לי שני מתנדבים. הראשונה היא סובארו BRZ תמימה בצבע כחול, שבהתחשב במה שיש לשוק הרכב המקומי להציע כיום, היא כנראה השותפה הטבעית ביותר לעניין הזה. ככה לפחות הבטיחו לי. מלפנים יש לה מנוע בנזין פשוט, באמצע תיבת הילוכים ידנית, ומאחור דיפרנציאל מוגבל החלקה והכל עם בערך טון פחות משל משפחתית חשמלית ממוצעת. אז 1,300 קילו וגם בלם יד מכאני כמו פעם, כזה שמושכים ולא לוחצים על כפתור חשמלי. במקרה שלנו גם מיכל מלא דלק וכמעט הכי חשוב - שני סטים של צמיגים באדיבות החברים מברידג'סטון, שאפשר להתחרע עליהם כמה שרוצים עד שיצוצו מהם חוטי הברזל הדקים האלה.

כמעט הכי חשוב, כי צריך גם מישהו שיסביר איך עושים זאת נכון. קבלו את איתי שדה, ומה שחשוב לדעת עליו זה שהוא הישראלי היחיד עד היום שהשתתף בליגת "דריפט מאסטרס" העולמית, ואת זה הוא עשה אחרי שזכה באליפות ישראל שלוש פעמים. אה, והוא גם בן 19. הייתי כותב שיש לו בייבי פייס, אבל זה די ברור, כי הוא בעצם די בייבי, בטח בהשוואה אליי. למעשה, אני די בטוח שיש לי בארון ג'ינסים יותר מבוגרים ממנו, אבל כנראה שלא יותר משופשפים ממנו. כי הבחור בסיפור הזה של דריפטינג כבר מגיל 12, ומה שהתחיל בתור תחביב מול הסימולטור הביתי (בעצם דוושות והגה שמחברים למחשב), הפך בשנים האחרונות לקריירה של ממש. שוב ושוב במהלך היום הזה אני אתפוס את הראש אל מול הדיסוננס שבין הצעיר המנומס, השקט והנעים הזה, לבין הפרחח התזזיתי שיוצא ממנו ברגע שהוא מזהה חתיכת מסלול פנויה.

ניפגש בכיכר

בשש וחצי בבוקר, אחרי קפה שחור חזק שהרגע ירד מגזיה, איתי ואני כבר היינו מוכנים להידחק יחד לתא הנוסעים של ה-BRZ. אני לא בטוח שכולם רצו קפה, אבל כבר היינו באזור מדברי, ואנחנו גברים ארצישראליים קלישאתיים, אז היה ברור שמתישהו תצוץ פה גזיה. התרגול הראשון שלנו היה ברחבת האספלט הגדולה שלפני הכניסה למסלול. במרכזה כבר סודרו מראש כמה קונוסים שיהוו כיכר קטנטנה, והגדרת המשימה הייתה להסתובב סביבם כאילו נקלעתי למעגל תנועה שפתאום נחסמו כל היציאות ממנו.

חשוב לציין שספציפית עם הקטע של לנהוג במעגל עוד הסתדרתי היטב, ואז שמעתי את הבחור הצעיר שמימיני צועק עלי לסובב את ההגה חזק שמאלה, ולתת גז חזק עד הסוף. לא בלי היסוס נשמעתי להוראות, ולהפתעתי הרבה המכונה שבה ישבנו ונסעה במעגל כאילו יש לה את כל הזמן בעולם, התחילה לשלב בנסיעה החלקות קטנות. נכון, זה בהחלט לא נראה כמו שזה נראה כמה דקות קודם לכן, כשאיתי הדגים לי איך עושים את זה, אבל זה היה דומה. אני חושב. כי זה היה כמובן איטי יותר, במעגל רחב יותר מסביב לקונוסים וגם הרבה יותר מגומגם, אבל אני אתן לעצמי ציון עובר בשיעור הראשון הזה של דריפטינג למתחילים.

מה שכן, פה גם התוודעתי לראשונה לפחד הקטן הזה שהרים לעצמו אוהל קטן במאחורה של הראש שלי. לא משנה כמה הזכרתי לעצמי שהכיכר הזאת עשויה מקונוסים כך שאפילו אם אתקרב מדי אני לא הולך לפגוע בערוגות הפרחים ששתלה העירייה. לא עזרו ההסברים המלומדים של איתי על כך שההחלקות הקטנות שיצרתי נשלטות הרבה יותר ממה שנדמה לי, ולא באמת הצלחתי להתגבר על הפחד שבשלב מסוים אני אתחיל להחליק הצידה. בצדדים, אגב, אפשר היה למצוא את הדפנות של המגרש שבו התאמנו, וגם צלם וידאו, ועוד צלם סטילס, ואת הבריסטה המאולתר מלפני חצי שעה. כל אלה אמנם נכנסו ויצאו משדה הראייה שלי בהתאם למיקום המשתנה שלי בתוך מעגל ההחלקה הזה, אבל כמעט בשום שלב לא הצלחתי לגרש את הפחד מאיבוד שליטה שאולי, איכשהו, בפוקס, תוך צירוף מקרים לא באמת אפשרי, אני עלול לפגוע בהם.

כשאני חושב על זה עכשיו, אני מבין מאיפה מגיעים הסרטים הקטנים האלה. הרי במשך 32 שנותיי על הכביש, בכל פעם שיצאתי אל האספלט של מע"צ, הגדרת המשימה הראשונית שלי היא בדיוק ההיפך מכל מה שאני מנסה לעשות מאחורי ההגה של ה-BRZ. החלקה לצדדים הייתה מבוא לפגיעה רעה שחלילה תגיע תיכף, וכל צרחה שמגיעה מהגלגלים האחוריים הייתה עבורי סימן מבשר רעות. במשך כל הזמן הזה בכיסא הנהג, האינסטינקט הראשוני שלך כשהישבן של הרכב מתחיל לברוח, הוא להחזיר אותו מיד למסלול. בטח לא לשמור גז עד הסוף בהילוך ראשון, והגה מופנה הצידה למשך כל כך הרבה זמן. שלא לדבר על העשן מהצמיגים שהחל לקשט את אוויר הבוקר שלנו, וגם הוא משהו שאני לא מכיר מהנסיעות לסופר או לארוחת שישי אצל אמא שלי. כן, אני יודע, מסלול סגור זה לא כביש ציבורי. כן, איתי הסביר לי באותות ובמופתים שאין פה שום סכנה כל עוד מקפידים על שתי פעולות בסיסיות ופשוטות, אבל עם כל הכבוד לרציונל, לפעמים הפחד לא רוצה לשחרר.

יצא לי כבר לנהוג במהירויות גבוהות מאוד היכן שזה מותר, ואפילו דגמתי כמה מסלולים סגורים לנהיגה ספורטיבית באירופה, אבל יש משהו בסיפור הזה של החלקה - נשלטת ככל שתהיה - שפשוט תופס אותך אחרת. מצד שני, אין ספק שגם רמת הריגוש בנהיגה כזאת היא בגבהים אחרים. אני לגמרי יכול להבין למה הסיפור הזה קונה לו מעריצים מושבעים, גם כאלה שממש אוחזים בהגה, וגם כאלה שרק מביטים מהצד.

הסטייל קובע

באחת ההפסקות שלנו איתי מספר לי קצת על התחרויות שבהן הוא משתתף. בניגוד לרוב הענפים המוטוריים שאתם מכירים, בתחרויות דריפט הניקוד נקבע על ידי צוות שופטים ומבוסס על עמידה בכמה קריטריונים עיקריים. כן, ממש כמו בתחרויות מעולמות אחרים - כאילו, ממש אחרים - כמו התעמלות קרקע או בלט על הקרח. בגדול, אפשר לומר שהציון הוא שקלול של עמידה בשלושה קריטריונים עיקריים: הראשון זה Line (קו), והעיקרון כאן הוא נהיגה במסלול שנקבע מראש, כולל הצמדה של הרכב לנקודות ספציפיות על פני אזורים שהוגדרו. השני הוא Angle (זווית), וזה אומר שככל שהרכב נמצא בזווית גדולה יותר ביחס לכיוון הנסיעה, מבלי לאבד שליטה, כך הציון גבוה יותר. והשלישי זה סטייל (נו, סטייל), הקריטריון הסובייקטיבי ביותר, שכולל מהירות, מחויבות, אגרסיביות, זרימה בין הפניות וביטחון בנהיגה.

כמובן שכל טעות כמו יציאה מהמסלול, הורדת גלגלים מעבר לו, יישור ההגה במהלך הדריפט, איבוד זווית או האטה משמעותית, יגרמו להורדת נקודות. אם כל זה לא נשמע לכם מספיק מלחיץ, אז שתדעו שבתחרויות האלה, אחרי סיבוב המוקדמות, מגיע השלב של הראש בראש. בכל מקצה שולחים למסלול שני נהגים שיתחרו פעמיים, פעם אחת כמוביל, ופעם אחת כרודף. הנהג שמוביל ייבחן לפי אותם קריטריונים של קו, זווית וסטייל. כשהוא יהיה הרודף, המטרה היא להישאר כמה שיותר קרוב למוביל, לחקות את קו הנהיגה והזווית שלו, מבלי לגרום למגע או לבצע טעויות. כמובן שככל שהמרחק קטן יותר והרדיפה מדויקת יותר, כך הסיכוי לנצח גדל.

הקטע הבאמת מטורף פה הוא שבדרך כלל איתי פשוט מדלג בעולם בין המסלולים השונים האלה, כשהדרך היחידה שלו להתכונן אליהם היא דרך סימולטור. כן, הרכב הווירטואלי שלו מכויל מראש כדי שירגיש כמה שיותר כמו הרכב האמיתי, כולל מבחינת המפרט והמשקלים, ואיתי מאשר שהוא טוחן חזק את הסימולטור על המסלול הספציפי לפני כל תחרות, שזה בעצם המקסימום שהוא יכול לעשות כדי להרגיש מוכן.

צלחת מסתובבת

בחזרה למסלול שלנו בערד. איתי מציע שננסה קצת סיבובים על המקום. אפשר לקרוא לזה צלחות אם בא לכם, אבל אני אקדים ואומר שבעוד כמה דקות, התחושה בבטן אצלי ביחד עם ארומת הצמיגים המעשנים לא בדיוק עוררה תיאבון. היתרון מבחינתי היה שמדובר בנהיגה ברדיוס קטן יותר ממה שתרגלנו מקודם, כך שתיאורטית אני אמור להשאיר פחות מקום לפחד הקטן ההוא, אבל די מהר גיליתי שלפחות אצלי זה לא עובד ככה.

"הגה הצידה חזק, גז עד הסוף", מגיעה ההנחיה מימין, ואני מציית. זה עובד, אני ממש מסתובב על המקום, אבל עכשיו אני שם לב לעוד משהו: ככל שהצלחת הזאת ממשיכה להתעגל, כך גם רמת החרדה אצלי מצליחה לטפס. כל נוירון פנוי במוח שלי צועק עליי להפסיק עם השטויות האלה של סיבובים, וכל אינסטינקט שסיגלתי לעצמי ב-32 שנות נהיגה שוב מזכיר לי שמה שקורה כאן לא אמור לקרות, ואני חייב לתקן. כלומר, להוריד רגל מהגז, ואז להתיישר. איתי מצידו מבטיח לי שוב ושוב - בסבלנות שנדיר למצוא אצל אנשים בגילו - שהכל יהיה בסדר. שהוא ממילא עם היד על בלם היד, שהוא לא ייתן לשום דבר רע לקרות לנו, ושאני יכול להירגע. תוך כדי התרגולים שלנו הוא גם מנחה אותי להחזיר בהדרגה את ההגה מהמצב ההתחלתי שלו, כי ממילא מה שמכתיב את הקו שלנו זה הגז, אבל גם זה מנוגד לכל מה שאני יודע על נהיגה רגילה אז לוקח לי זמן לקלוט את זה.

בתום התרגול שלנו אני פשוט מותש פיזית. נכון שגם מראש אני לא נחשב למועמד סביר לאיש הברזל, אבל כרגע לא הייתי צולח גם את איש הניילון. אני ממש עייף. ברמה שהיציאות שלי מהאוטו מתחילות להיראות יותר כמו נזילה החוצה. אני חושב שההוא שהמציא את המשפט על הכלב הזקן והטריקים החדשים - ידע על מה הוא מדבר.

התחנה הבאה שלנו היא על המסלול עצמו. אם הייתי צריך לנהוג גם פה, בטח במצבי הנוכחי, כנראה שאפילו בחלקים הישרים יותר הייתי מפסיד לחרדונים שמסביב, אז הפעם אני רק במושב הנוסע. אני אומר "רק", אבל את מה שיעבור עליי בדקות הקרובות אין לי שום דרך להקטין. הצרחות שמגיעות מהצמיגים כבר אחרי הפניה הראשונה הם כמו טריילר לסרט אימה מבחינתי, והמשך העלילה בהחלט מתכתב עם התסריט. איתי מצליח - במהירות מבהילה - לשים את קצוות המכונית בדיוק במקום שבו הוא רוצה אותן, במרחק המדויק שהוא סגר עם עצמו מראש, ואז נורה משם לעבר העיקול הבא. הבחור הצעיר הזה פגש את הרכב הזה לראשונה לפני כמה שעות, אבל זה מרגיש כאילו הוא נוהג עליו כל חייו.

אחרי ההקפה הראשונה שעברה עלי בעיניים קרועות לרווחה ולסת שמוטה, אני שם לב לשני דברים: הראשון הוא שאיתי עובד עם בלם היד בתדירות משוגעת. מדהים שבני אנוש רגילים נוגעים בדבר הזה לפעמים פעמיים ביום, בבוקר ובערב, והוא מנגן בו חמש פעמים תוך 300 מטר. הדבר השני הוא שאצלי יד ימין דווקא מאובנת לחלוטין. אין ל-BRZ ידית מעל ראש הנוסע כמו זו שהייתה לי לפני 20 שנה מחוץ לברצלונה. אבל כנראה שכן מצאתי איזה גומחה בדלת, ולפתתי אותה בעוצמה מוגזמת. אגב, כל הזמן הזה בן ה-19 שמשמאלי הסביר לי מה בדיוק הוא עושה, ושאל לשלומי. אין לי מושג איך הוא משלב את זה עם הריכוז המטורף והפיזיות הדרושה לנהיגת דריפט ברמה כזאת - אבל זה קרה.

אחרי שתי הקפות אני מבקש לרדת. מכונת כביסה קטנה כבר מתחילה להתערבל לי באזור הבטן, ואני מבין שקורס הדריפטינג המקוצר שלי הגיע לסיומו. כן, ה-BRZ נראית כמו מכונה שרק התחילה להתחמם, לצמיגים המעשנים שלה יש עוד הרבה מה לתת, ויש מספיק דלק במיכל, אבל לא במיכל שלי. בטח אחרי שרוקנתי חלק ממנו על הדיונה הקטנה שליד המסלול בערד. פעמיים.

תודה גדולה למכשירי תנועה, יבואנית צמיגי ברידג'סטון ופרו דרייב המפעילה את מסלול המרוצים בערד