בשונה מכל קטגוריה אחרת בשוק הרכב, בה לתדמית ולפוזה חשיבות עליונה, רכבים מסחריים נדרשים בעיקר להיות תכליתיים. העיצוב, האבזור, איכות החומרים לא ממש חשובה. מה שחשובה היא היכולת להעביר סחורה ממקום למקום ביעילות מרבית ובעלות מינימלית, וכיום מדובר במשימה מורכבת, אותה החשמל יכול לפתור.
נזכיר כי שילוח סחורה היישר לבית הלקוח הפך לפופולרי מאי פעם בעקבות הזינוק בקניות ברשת בתקופת הקורונה, וכלי הרכב האלה אידיאליים לכך. וחשמל? כי מרכזי ערים אירופאיות הופכים "נקיים" בהגדרה, עם איסור כניסה בשעות מסוימות או בכלל לכל רכב מזהמים עם מנועי בעירה פנימית.
וקונצרן סטלנטיס, עם רשימה ארוכה של מסחריות העונדות מותגי סיטרואן, פיג'ו אופל ופיאט, שולט כך בלא פחות מ-30% מנתח השוק הרלוונטי באירופה, ואחראי על הדרך ללא פחות משליש מרווחי תאגיד הענק.
סיבה טובה לעדכון שורות והפיכת הכלים החשובים כל כך ליצרן הענק לעדכניים. עם שינויי עיצוב קלים, שדרוג סביבת הנהג ועוד מערכות בטיחות מתקדמות. אבל הסיפור המרכזי הוא כמובן המנוע, עם אפשרות ייחודית לבחירה בין חשמל למימן.
הנעה חשמלית הפכה נפוצה ברכב הפרטי, אבל בכלי רכב מסחריים, השינוי עדיין בחיתוליו. שכן מאפייני רכב מסחרי, עם מקדם גרר ונשיאת משקל רב, מביאים לצריכת חשמל גבוהה ובהתאם לטווח נסיעה צנוע מדי. גם משך הטעינה הארוך מגביל את האפשרות של רכב מסחרי לפעול לאורך זמן, ונזכיר גם כי משקל עצמי גבוה - עקב הסוללות - בא על חשבון יכולת העמסה.
סטלנטיס אמנם משווקת כבר דגמים חשמליים במסחריות קטנות (ברלינגו ושות') ובינוניות (ג'אמפי ושות'), אותם היא מייצרת גם עבור טויוטה (פרו אייס ופרו אייס סיטי). במקרה שלהן המנוע החשמלי זהה (136 כ"ס) וכך גם קיבולת הסוללה (50 קוט"ש). אבל שינוי בתוכנת הניהול כמו גם הוספת מערכת רגנרציה משופרת (שלושה מצבים הנשלטת באמצעות מנופים מאחורי ההגה) ולוקחת בחשבון גם את מצב הכביש (עליה, ירידה או מישור) ואת משקל העמסה, מאפשרת הגדלת טווח נסיעה ל-330 ק"מ (45+).
המסחריות הבינוניות נותרו ללא שינוי בטווח הנסיעה – 224 ק"מ עם סוללת 50 קוט"ש ו-350 ק"מ עם סוללת 75 קוט"ש – אך נוספה להן מערכת בלימה רגנרטיבית מתקדמת.
החידוש המשמעותי נשמר למסחריות הגדולות, (ג'אמפר ושות'), שיוצעו אגב לראשונה גם בצד השני של האטלנטי תחת המותג ראם (פרומאסטר). המנוע החשמלי מייצר 270 כ"ס , כפול מהדגמים היוצאים, ובכל אמור לשדרג מהותית את הביצועים, בעיקר בנסיעה עם משקלים גבוהים בתא המטען.
גם הסוללה גדלה משמעותית עם קיבולת של 110 קוט"ש והבטחה לטווח נסיעה של 420 ק"מ, 140 ק"מ יותר מבעבר. טעינה מהירה (150 קילוואט) ומילוי ל-80% בתוך 55 דקות. בסטלנטיס מציינים כי התקנה הסוללה הגדולה והכבדה היא ברצפת המרכב, תוך שמירה על נפח הטענה זהה לגרסאות הדיזל (עד 17 קוב) ומשקל העמסה דומה של 1.5 טון (רק 245 ק"ג פחות).
הנעה מימן נחשבת בעייני רבים לעתיד התחבורה המסחרית, עם יתרונות משמעותיים על פני החשמל. למשל זמני תדלוק דומים לאלו של מילוי מיכל בסולר (כ-5 דקות) וקצרים משמעותית מאלו של טעינת חשמל.
הקונצרן כבר משווק דגמי מסחריות מימן בינוניות, פרויקט עליו הייתה אחראית אופל עם הוויוארו בו ביצענו בעבר נהיגה בלעדית. עד כה הייצור התבצע כהסבה בעבודת בסדנה ייעודית סמוך למטה המותג הגרמני ברוסלהיים, מה שהגביל את קצב ההרכבה לכמויות קטנות. אך כעת הוא יעבור לפס ייצור סדרתי במפעלים של המסחריות הרגילות בצרפת ובפולין, וכך ניתן יהיה לייצר כמויות גדולות בהרבה.
הגרסה המימנית מצוידת במנוע (136 כ"ס) הניזון מסוללה בקיבולת בקיבולת 10.5 קוט"ש, עם אפשרות לטעינה גם מהשקע. לאחר שקיבולת הסוללה יורדת ל-50%, נכנס לפעולה תא הדלק ומתחיל לייצר חשמל בעצמו, באמצעות ריאקציה כימית הנוצרת מהמפגש המחודש בין מימן (בקיבולת 4.4 ק"ג) לחמצן.
טווח הנסיעה הרשמי עומד על 400 ק"מ, 350 ק"מ ממכלי המימן, 50 ק"מ נוספים מהסוללה הנטענת. קיבולת המטען (בין 5.3 עד 6.1 קו"ב) זהה לגרסת הדיזל אך משקל העמסה (1 טון) נמוך ב-400 ק"ג.
סטלנטיס גם מבטיחה כי בעתיד תציע גרסאות מימן לדגמי המסחריות הגדולים, שכן יתרונות מערכת ההנעה אמורה להיות מתאימה יותר לדגמים אלו, המבצעים נסיעות ארוכות יותר במשקלים גבוהים יותר. היצרנית לא ציינה פרטים טכניים אודותיה, למעט הבטחה לטווח נסיעה של 500 ק"מ וזמן תדלוק שיארך 5 דקות.
בכל מקרה, על מנת שמהפכה שכזו תתרחש, צריכים להתרחש כמה תהליכים במקביל. ראשית, תג מחיר הגיוני יותר מזה המוצמד לגרסה המימנית היום - 120 אלף יורו. צריך גם יותר עמדות תדלוק, ובאירופה מדברים על פריסה של 500 תחנות תדלוק במימן עד לסוף העשור. במילים אחרות, עוד חזון למועד.
הכתב היה אורח קונצרן סטלנטיס
פורסם לראשונה ב- 24.03.24
למאמר זה התפרסמו 17 תגובות