רחש קליל של תריסר מנועי-סרוו, וכורסתי הפכה למיטה. בעצם, לא ממש מיטה, אלא ספת טלוויזיה טובענית ומלטפת. בעצם, לא ספה, כי אם מרבץ מפנק שכמותו אין למצוא גם במחלקות הראשונות של מיטב חברות התעופה. הדום הרגליים התארך כחוטמו של פינוקיו, עד שנעשה יאה גם לרגליו של כוכב כדורסל. קצהו התרומם בדממה אל הזווית המדוייקת שלא תעיק חלילה על עצמות זנבו של היושב, אך תקל על זרימת הדם מכפות הרגליים, תמצא מנוחה נכונה לברכיים, תנעים לשרירי השוק והירך את תנוחתם, וכל זאת - מבלי להסתיר חלילה את מסך הטלוויזיה שצמוד לגב המושב שמנגד.
העיתונאי והתסריטאי ב. מיכאל הלך לעולמו בגיל 77
אל העורף נצמדה כרית סאטן, צוננת ורכה כענן של נוצות. ידי האחת נחה על מיסעד עור שחור, ידי השנייה בחשה בשלט-רחוק, בוררת לה בעצלתיים ערוץ שמע מרגיע, שילווה את מהדורת החדשות בטלוויזיה. צליליה האמיתיים של המהדורה הושתקו בהינף כפתור. אין זה נאה להעכיר את האווירה התרבותית והנינוחה הזאת, ברעשיו הדוחים של העולם החיצון.
מתחת למסעד העור נטמנו כמובן בר-משקאות מצונן היטב וכמה גביעי בדולח. למרבה הצער, לא מצאתי את מבוקשי בין בקבוקי השמפניה. לכן סגרתי באכזבה מסויימת את הבר, ורשמתי בפנקסי הערת ביקורת ראשונה: אין דיאט-קולה.
לצידי ישב עמיתי, חיוך חולמני מרוח על פניו, וצמד אוזניות קוואדרו-סראונד אלחוטיות מעטרות את אוזניו. למותר לציין שהן היו מן הזן שמבטל רעשים מיותרים באמצעות רעשי-נגד אלטרוניים (למפקפקים הלא-מעודכנים: יש דבר כזה. גם ראשו נבלע בכרית המשי, גם רגליו פונקו על-ידי ההדום, וניכר היה בו שהוא שרוי בעולם שכולו צלילים מופלאים.
ההיכל כולו היה ספון-עור, עץ ומתכת בוהקת, ומואר בתאורה רכה ונסתרת. פריטה קלה על עוד כמה כפתורים וכל האורות נמוגו לאיטם. חשיכה נעימה השתררה, משובצת כעדי מלכותי בעשרות הבהקי אור זוהרים, שבקעו מתוך שלל נוריות ההתרעה, הסימון, התפעול והמידע.
הרחק מלפנים, הרחק-הרחק מלפנים, נראתה צלליתו של איש דומם, אוחז בידיו חישוק לא גדול. תהיתי לרגע-קט מה מלאכתו של האיש היושב שם, אך למען האמת - לא ממש היה אכפת לי. הנחתי שהוא מן הסתם מבצע כמיטב יכולתו איזושהי מלאכה בשרותי, ודי היה לי בכך. היושבים בכורסא ככורסתי הרי לא צריכים להטריד את מוחם העסוק בזוטות כגון אלה.
מעל ראשי ניבטו בי שלושה שעונים מהודרים. האחד הצהיר שהשעה היא שמונה ומחצה. השני הודיעני, רק האל יודע לאיזה צורך, שהטמפרטורה השוררת מחוץ לארמון מתקרבת ל-20 מעלות. השלישי התייצב בניחותא על הספרה 180 קמ"ש ולא זז ממנה ימין או שמאל. מבעד לחלונות המוכהים הצצתי בכל אותן מכוניות קטנות וטיפשיות ששנבלעו מאחורינו, וחשתי חמלה אמיתית על יושביהן.
כך, בדיוק כך, מרגיש כל מי שנוסע במייבאך 62. בעיקר אם הוא עושה זאת בדרך שבה ראוי לעשות זאת: במושב האחורי. כי המייבאך 62 היא הדבר האמיתי. לימוזינת-העל המוחלטת. זו שארוכה בחצי מטר מאחותה הקטנטנה, המייבאך 57 (שביקרה לפני כשנה בארץ), שמלוא אורכה אינו עולה על 5.70 מטרים. למען הפרופורציות הראויות: רק הרולס-רויס פאנטום החדשה ארוכה בכעשרה סנטימטרים מן המייבאך "הקטנה". הקורא המוכשר מוזמן לחשב במו-מוחו, בכמה קצרה הרולס-רויס הזאת מן המייבאך 62.
כידוע כבר לכל, המותג "מייבאך" שב וקם לתחייה בעולם המוטורי - בעולם הספינות והמנועים הימיים יש לו נוכחות חזקה, רבת-שנים ורציפה - בזכות רצונה של דיימלר-קרייזלר להחזיק במותג-על אחד. תשובה הולמת לבנטלי של פולקסווגן ולרולס-רויס של ב.מ.וו.
למען האמת המשועשעת, וכשוך ההתלהבות ההדוניסטית, צריך לומר כי בעולם שנחנק מעומסי תנועה, נחרך מן החורים באוזון, נסחט במחירי דלק, ונסדק בפערים חברתיים ופוליטיים מעמיקים, המייבאך היא יצירה מופרכת לחלוטין. מופרכת בגודלה, בכוחה, בהידורה, במחירה, בגרגרנותה, בנוכחותה, ובבשורה שהיא משדרת.
אך, למרבה הצער והשמחה, החדווה האמיתית הרי שורה דווקא על יצירות מוטוריות מופרכות. אין הרבה גיל במכונית היברידית הגיונית ונקייה, שמשנעת אנשים בעזרת מגנט חשמלי ונפיחות מזוקקות של אפרוחים. הדיצה שופעת דווקא ממכוניות שאין בהן אפילו שמץ אחד של היגיון. והמייבאך, ללא כל בושה או היסוס, מצוייה עמוק-עמוק בפלח המוטורי הזה: מכוניות מופרכות.
וכאילו ביקשו בעלי החברה להדגיש עוד יותר את חוסר-הגיונו המשובב של המוצר שלהם, הם הביאו לעולם עוד מייבאך אחת: מייבאך 57S. עם דגש כפול ומעובה על ה-S.
ייחודה של המייבאך הזאת, זולת כמה ליוויות-חן עיצוביות, הוא בעיקר במנוע. לא, חלילה, ששאר המייבאכים סבלו מקוצר-נשימה או מניוון שרירים: מנוע V12 בנפח 5.5 ליטר , שמייצר 550 כ"ס, הוא די והותר כדי להזניק את היאכטות הללו ל-100 ב-5.2 שניות או 5.4 שניות ב-57 או ב-62. אך למישהו התחשק קצת יותר. אשר על כן הותקן ב-S מנוע בן 6 ליטרים, שחונך למצוות ולמעשים טובים בבית-המדרש של AMG, המשפרת הרשמית של מוצרי מרצדס. זהו המנוע שרובץ גם ב-CL65 AMG וב-SL65 AMG. בעזרת צמד מגדשי טורבו, מייצרת הברייה הזאת 612 כ"ס ו- (נא לנשום עמוק) 100 קג"מים של מומנט ב-2,000 סל"ד. כפליים מהאמר H2, פעמיים למבורגיני גאיירדו. לאיזון התמונה כדאי בכל-זאת להזכיר שהמייבאך שוקלת כמעט שלושה טון.
וכדי להיחשף לנפלאותיו של הארמון המוגדש הזה, זומנה העיתונות העולמית למסלול המירוצים של אסקארי בדרום-ספרד, כדי להתנסות בחוויית הדהירה על כס-מלכות עם פלפל בתחת.
מסלול אסקארי הוא סיפור בפני עצמו. הולנדי עשיר אחד, וכנראה די מוזר, החליט להגשים את חלום נעוריו, ובנה לעצמו מסלול מירוצים כאוות-נפשו. חלק מהפניות על המסלול הזה, הן העתק מדוייק של פניות מפורסמות מעולם המירוצים. אפילו "חולץ הפקקים" המפורסם של מסלול לאגונה-סקה בקליפורניה נמצא כאן, לרבות אותו עץ בודד המסמן את תחילתו של "החולץ". המקום משמש גם כפר-נופש לשוחרי נהיגת-מסלול, ותמורת סכום סמלי של 2,450 יורו (לא כולל מע"מ), הם יזכו ביום אחד של תענוגות-מסלול, מ-10 בבוקר ועד חמש-וחצי אחר הצהריים, על מבחר מגיר-ריר של מפלצות מוטוריות. לא יכולתי להתאפק וחישבתי את המחיר לדקה: 5.44 יורו לדקה. לא כולל מע"מ. לא כולל ביטוח.
ה-57S נבדלת מן ה-57- נטולת ה-S בשינויי-מה של הגריל, בהנמכת-מה של המרכב, בחישוקי "20 ובשמשה אחורית מוכהה. בעיצוב הפנימי נעשה שימוש מדויק ואלגנטי בסיבי-פחמן, כדי להדגיש גם כאן את האופי הספורטיבי המיוחל. ובמקום העץ החום והפוליטורה החמה, המשרים על שאר המייבאכים אווירה של מועדון ג'נטלמנים בריטי, בא עץ בגימור לאק-פסנתרים שחור ומהודר. כלומר, ספורטיבי-ספורטיבי - אבל גם על הקלאסה צריך לשמור.
עיקר השינויים מצויים, מטבע הדברים, באיזורים הנסתרים מהעין. מתחת למכסה המנוע, במערכות המתלים, בבלמים ובעזרי הנהיגה האלקטרוניים. כל אלה תוכננו כדי להעצים ככל האפשר את יכולותיה הדינמיות של המכונית, ואת חדוות-הנהיגה שתהיה מנת-חלקו של הנוהג בה. במלים אחרות, ומעט מפתיעות: זו אמורה להיות מייבאך לנהג, ולא מייבאך ליושב מאחור.
אך היומרה הזאת, אבוי, זכתה רק לכיסוי חלקי בנסיעת-ההיכרות הקצרצרה. כל עוד היה הכביש רחב, נינוח, מהיר ואוטסטרדי, הפגינה ה-57S יכולות מעוררות השתאות ממש. העוצמה ההחלטית שבה המכונית הזאת אוגרת מהירות, מאיצה מ-20 ל-120, מ-50 ל-180, מ-80 ל-230, היא בלתי נתפשת בעליל. גם מי שכבר פער פה משתאה מול יכולת העקיפה של מנועי AMG55 או של ה-V12 ששוכן ב-S600, לא יכול שלא לטלטל את ראשו בתדהמה כאשר ה-1,000 ניוטון-מטר וה-612 כ"ס מתיזים אותו קדימה במהירויות שעד כה היו מוכרות לו רק מלהטוטי מדע-בדיוני.
למותר לציין שהמכונית הזאת מתעלמת לחלוטין מכוח-המשיכה, ומאיצה בעליות באותה קלות נינוחה שבה היא מאיצה במישור. גם פניות ארוכות ונדיבות לא עושות עליה רושם מיוחד. שם היא מגלה כי אכן מתליה ברוכי כשרון, ולמרות שאפשר לחוש בשלוש הטונות של משקלה, היא לא מפגינה רפיסות כלשהי כאשר גומאים עימה פניה נאה, מבלי לגרוע שמץ אחד מהלחץ על המצערת. והכל מתרחש בנינוחות, בשלווה (יחסית), בצייתנות, וללא כל דרמות. רק כאשר מגעישים את המנוע, וכופים עליו לטפס אל מעבר ל-4,000 סל"ד רחמנא-ליצלן, אפשר לשמוע נהמה קצת יותר מודגשת ומוגדשת של תריסר הבוכנות, וזו - למען האמת - אפילו נהימה די עריבה.
אבל כאשר הוביל המסלול אל כבישי-הרים מפותלים ממש, צרים, מטולאים וצפופי-פניות, התחילו הבעיות לצוץ. ההגה הרך העביר מידע אל האוחז בו בחוסר-חשק כעוס של פקיד עירייה בהפסקת צהריים. תיבת ההילוכים הזכירה שוב ושוב שהיא נולדה כדי לשרת בלימוזינה, ולא בעז-הרים היפר אקטיבית. רק תפעולה הידני-טיפטרוניקי, שיחרר אותה מהפלגמטיות הקלה שאחזה בה וחילץ ממנה התנהגות ראויה.
המתלים עשו כמיטב יכולתם, אך גם הם התקשו להתגבר על משקלה הנכבד של המכונית, שהושלך מצד לצד בידיהם של חוליגני-הגה. הבלמים, שבלית ברירה נאלצו לשאת בחלק נכבד מהנטל, אגרו חום במהירות. המושבים הקדמיים, שלא נבנו כדי לעמוד בתלאובות שכאלה, מנעו מיושביהם תמיכה צידית חיונית. והצמיגים, הצמיגים המסכנים, אלה צרחו כחזירים נשחטים כל אימת שהרשע האוחז בהגה, כפה עליהם סיבוב חד במהירות חריגה.
חשוב להדגיש: המייבאך הזאת תעשה הכל. היא תגמא גם את הכבישים התובעניים ביותר במהירות מסחררת. היא לא תאבד אחיזה, לא תסכן את יושביה, ולא תפגר גם אחרי מכוניות-ספורט ייעודיות ומנוסות. אבל בכל רמ"ח ברגיה ושס"ה חוטיה היא תשדר שהיא ממש לא נהנית מן העניין. וגם הנוהג בה לא ירווה נחת מיותרת.
ואז מסתיימים משעולי-ההרים המעצבנים, הכביש מתרחב, הפניות נרגעות והמייבאך שבה אל האחו היאה לה. ושוב יפציע חיוך מאושר גם על פרצופה, וגם על פרצופו של הנהג. זו הממלכה שלה. אין מכוניות רבות שתבלענה כמה אלפי קילומטרים של כביש בינעירוני ראוי, בנינוחות, במהירות ובשמחה שתעשה זאת ה-57s.
ובכל-זאת נותרה השאלה בעינה: למה? מדוע חשו בדיימלר-קרייזלר צורך לייצר מייבאך "ספורטיבית?" הלא גם המייבאך "הרגילה" חזקה כעדר שוורים ומהירה כברק. מי הם אותם רוזנים ושועים שוקקי אדרנלין שמשוועים לכס-מלכות כפול-מגדשים? התשובה המתבקשת היא - כדי לתת מענה לבנטלי פליינג ספיר, שגם היא לימוזינת-על עתירת ביצועים. אך זו, לפחות לדידי, לא תשובה אלא הכפלת השאלה: שהרי גם את אנשי בנטלי אפשר לשאול - למה לכם.
נציגה אחת של מייבאך סיפקה תשובה מלאת כנות: "הקהל האמריקאי דרש"/ דווקא משם, מארץ הכבישים המפוהקים והנהגים הפלגמטיים, באה התביעה למייבאך ספורטיבית יותר. והלא לאלה די היה בארבעה ג'אנטים גדולים יותר ובעוד צמד אגזוזים שמן כדי שיגיעו לסיפוקם הספורטיבי. האם טמונה התשובה בכובד-הראש הגרמני המיתולוגי? כלומר, האנשים הטובים במייבאך לקחו ברצינות-יתר את התביעה האמריקנית, ובמקום להסתפק בג'אנטים ובאגזוז, הם הטילו את המשימה על AMG?
על המעטה המוכסף של כל מנוע המותקן במייבאך 57S, חרוטה חתימתו של יוצרו. ככה זה במייבאך: מנוע אחד - איש אחד. "מיילד" אחד מלווה כל מנוע בכל שלבי יצירתו, מרכיבו במו-ידיו, ואחראי בפני עולם ומלואו לאיכות יציר-כפיו. על המנוע "שלי" התנוססה חתימתו של האדון פולקר האג (VOLKER HAAG). אם יורשה לי, הייתי מבקש להפנות כמה מלים אליו: ראשית, מר האג, אני מסיר בפניך את כובעי ברגשי תודה וכבוד. המנוע שבנית עבורי הוא מלאכת מחשבת של ממש. הוכחה מעוררת התפעלות ושמחה ליכולת טכנולוגית ולשאיפה אל איכות חסרת-פשרות. ושנית, מר האג היקר, אולי אתה יודע למה?
התפרסם "בידיעות אחרונות" ביום ה', 5.1.2006
