נתחיל מהסוף. רגע לפני קטע הנהיגה האחרון בסיום יום נהיגה ארוך בכביש מתפתל אל פסגת הר, מגיע תורי לנהוג בפורשה 911 טורבו דור ראשון (930). מכונית שהפילה כל כך הרבה חללים, עד שהוצמד לה כינוי לא ממש מחמיא אך כנראה די קרוב למציאות: ״מייצרת אלמנות״.
זו מכונית שנולדה לפני כמעט חצי מאה על בסיס הדור השני של ה-911 (סדרה G), ונחשבה אז לאחת המהירות בעולם עם מהירות מרבית שנושקת ל-250 קמ"ש. אין לה שום גמדים אלקטרוניים שמתקנים טעויות, גם לא ABS ואפילו לא הגה כוח (או מזגן).
מכונית של פעם. עם גיר חמישה הילוכים ידני שמחובר למנוע אחורי (כמובן) בנפח 3.3 ליטר ועם טורבו גדול שגורם ל-300 סוסים להתפרץ בבת אחת. הרבה זמן אחרי שדורכים בכוח על דוושת התאוצה.
בראש מתפתח אצלי קרב פנימי בין הפחד מהקטלנית המיתולוגית הזאת לסקרנות מקצועית. ואז אני אומר לעצמי: כל כך הרבה אנשים מסכנים כל יום את החיים שלהם בעזה ועל גבול הצפון, פאק איט, יהיה מה שצריך להיות. אני מתיישב בכיסא הנהג הנמוך מאוד ומשלב בקלות להילוך ראשון.
במושגים של היום מדובר במכונית קטנטנה. יש לה מפתח גלגלים אחורי רחב יחסית ולמעט זמזום קלוש ואופייני של מנוע בוקסר, אין לה שום נוכחות ווקלית. הצליל היחיד שאני שומע עכשיו הוא קול הדעה הקדומה והפחד שמתנפצים לרסיסים ומתפוגגים במודעות שלי תוך דקות בודדות של נהיגה.
כי באופן די מדהים היא מתגלה כמכונית מאוד יציבה, שמסוגלת לתקוף פניות בלי בעיות. כמו הרבה פעמים בחיים, כשמצמידים למשהו תדמית - קשה עד בלתי אפשרי להשתחרר ממנה, ללא קשר ישיר לעובדות.
אז פורשה חוגגת יובל שנים למכונית הראשונה שלה עם מגדש טורבו, כזה שמצוי היום כמעט במנוע בנזין של כל מכונית משפחתית, אבל אז היה נדיר במיוחד. והיצרנית הגרמנית נחשבה לאחת החלוצות בשימוש בו.
עבור האדם הממוצע, 'טורבו' מסמל משהו חזק, עוצמתי, טופ אוף דה ליין. אפשר להאיץ את האפייה בתנור כשמכוונים למצב טורבו, אפשר לתאר אלוף אולימפי ״שהפעיל טורבו פנימי״, אפשר אפילו להצמיד אותו למכונית חשמלית (היי טייקן), למרות שתכלס זו כבר בדיחה לא מצחיקה.
אבל מה זה באמת מנוע טורבו? בדקתי במשפחה המוטורית הקרובה שלי וגיליתי שלא ממש יודעים. אז תסלחו לי על ההסבר הקצר. במנוע בעירה פנימית צריך לערבב בין דלק לחמצן כדי לקבל שריפה יעילה, ביחס מסוים. דלק תמיד אפשר להוסיף באמצעים שונים כמו משאבה חזקה יותר ומזרקים גדולים, אבל החמצן מגיע רק בכוח הלחץ האטמוספרי שיש באוויר, ולכן הכמות שלו מוגבלת.
כדי להתגבר על המגבלה נולד מגדש הטורבו. בצדו האחד של המנגנון יש מדחס המטיס אויר בלחץ גבוה אל הצילינדר. כדי לשמור על יחס דלק-אוויר אופטימלי, עם יותר חמצן אפשר להזרים יותר דלק, לקבל שריפה עוצמתית יותר שתייצר עוד כוח.
עכשיו, את המדחס הזה מסובבת טורבינה, וזו מונעת על ידי לחץ גזי הפליטה של המנוע. נשמע לכם בצדק כמו ניצול חכם של אנרגיה מבוזבזת, אך אל תשכחו שנדרש לחץ חזק של גזי פליטה כדי לסובב את הטורבינה הזו, שבתורה מפעילה את המדחס. וכך נולדה לה ביצה ותרנגולת.
נבהיר. המנוע צריך לפעול בעוצמה כדי לייצר מספיק לחץ של גזי פליטה שיסובבו את הטורבינה, שבתורה תדחוס חמצן אל תא השריפה, במטרה להדליק מדורה יותר גדולה.
התהליך הזה גורם לכך שכאשר לוחצים על דוושת התאוצה במנועי טורבו ותיקים, מקבלים תגובה רפה עד שמתגבש הלחץ הנדרש, ואז בום-טרח המכונית טסה קדימה. בדומה לרימון רסס, שולפים את הנצרה, מקפיצים את המנוף וחולפת 4 שניות עד שהוא מתפוצץ. לתופעה הזאת קוראים השהיית טורבו - טורבו-לג בלועזית.
לא ראוי להשמיץ את הבעלים של האלמנות, אבל מי מהם שנכנס עם 911 טורבו הראשונות אל תוך פנייה ולחץ על דוושת התאוצה בלי לתכנן מראש, ולקחת בחשבון שהכוח הדרמטי יתפרץ אחרי השהייה, נאמר את זה בעדינות, יכול לבוא בטענות רק אל עצמו.
אגב, אחרי 50 שנים של התפתחות טכנולוגית, השהיית הטורבו הזאת כבר כמעט נעלמה לגמרי. אבל לא נקדים את המאוחר.
ובכן, איפה ראוי לחגוג את האירוע המשמח של יובל שנים למנועי הטורבו הגרמניים? ברומניה, כמובן, בכביש הרים המכונה טרנספגרשאן – שהוא סיפור בפני עצמו ושממש במקרה מציין גם הוא 50 שנים לסלילתו. אי אפשר שלא להעריך את היצירתיות הסיפורית של אנשי פורשה, שזיהו את החיבור הנרטיבי שבין הטרנספגרשאן ל-911 טורבו הראשונה.
פיסת האספלט המכונה ״הדרך לשמיים״, חוצה את רכס הפאגארש שנמצא בחלק הדרומי של הרי הקרפטים ונחשבת לאחד מכבישי הנהיגה הכי מאתגרים באירופה ובעולם כולו. האספלט המתוחזק בסטייל רומני, מספק מגוון עוצר נשימה של כל סוגי העקומות והפניות עד לגובה של כ-2,000 מטר ולאורך כ-150 קילומטרים.
על פי הסיפור הרשמי הוא נסלל כדי לאפשר לכוח צבאי לנוע מהר דרך ההרים בין טרנסילבניה למונטניה, ולהתגונן בפני כוח פלישה רוסי - אפשרות שהטרידה את מנוחתו של הרודן צ׳אוצ׳סקו מאז הפלישה הרוסית לצ׳כוסלובקיה. הגרסה הקומוניסטית הרומנית הרשמית, שמקבלת ביטוי באנדרטה גדולה במבוא לכביש, טוענת שכ-40 חיילים מסרו את נפשם לצורך עבודות הסלילה, הן בשל העדר מיגון מתנאי מזג האויר הקרירים והן בשל השימוש הנמהר בכ-6,000 טונות של חומר נפץ שפרצו את הדרך בהרים. היסטוריונים, לעומת זאת, מעריכים כי מדובר בשובל אלמנות של יותר מ-500 חללים. אין מה לומר, פורשה 911 טורבו דורות ראשונים והטרנספגרשאן הם ממש זיווג משמיים.
נהג הניסוי של פורשה שמוביל השיירה מודיע בקשר שבקטע האחרון של הכביש הוא מתכוון ללחוץ ממש חזק. באמת מאוד יפה מצידו להחליט להשתעשע בדיוק כשאני נוהג במייצרת האלמנות. אלא שמהר מאוד אני מגלה שהדבר היחיד שמאתגר אותי הוא שבפניות הדוקות של 180 מעלות צריך ממש להיאבק בהגה שנעדר תגבור הידראולי. חוץ מזה, כיוון שמדובר במכונית מאוד קטנה וקלה שמעבירה לנוהג בה היזון חוזר מדויק, אני מצליח בקלות לשבת על הזנב של המוביל הרשמי ללא דרמות מיוחדות.
נסייג טיפה את חוות הדעת הזאת. ברור שאם הרבה לפני הכניסה לסיבוב לוחצים ממש חזק על המצערת, יתקבל בום מתפרץ של כוח בדיוק בשיא הפנייה ויש שתי תוצאות אפשריות לכך: היגוי יתר פוטוגני שנשלט בידי מאסטר נהיגה או הצטרפות לרשימה המכובדת של קליינטים לארונות קבורה.
כיוון שבגילי כבר לא דחוף לי לבדוק לאיזו קבוצה אני שייך, אני נוהג ב-930 כמו שלדעתי ראוי לנהוג בה ומייצר את הכוח רק במקומות שהצמיגים האחוריים יודעים להכיל אותו. עד גבול מסוים זה אירוע די מהנה, כי השהיית טורבו ענקית, מנוע והנעה אחוריים, מייצרים יחסים שדומים לזוגיות רעילה. משהו שדורש ריכוז, מחייב עבודה רצופה, לא ממש מתגמל ובסופו של דבר קצת מעייף.
היחסים האלה לא משתפרים בהרבה גם עם הטורבו השניה בשושלת (964), למרות שכאן כבר מדובר בסלבריטי של ממש שכיכבה בסרטים ובפרסומות, כולל הופעה בלתי נשכחת בסרט ״בחורים רעים״ על הפוסטר לצד וויל סמית' ומרטין לורנס.
היא נשלפה ממוזיאון פורשה בשטוטגרט בצבע צהוב לוהט עם חישוקי גלגלים יפים ביותר, אבל מאפייני הניהוג הבסיסיים שלה דומים מאוד ל-930. למעט העובדה שהיא כבר מצוידת בהגה כוח מתוגבר הידראולית וזה אומר שקל יותר להיכנס איתה לפניות הדוקות וגם קל יותר לתקן היגוי יתר אם הוא נגרם בכוונה או בטעות.
ואז אני זוכה לקבל את הסוכריה האמיתית. 911 טורבו דור רביעי (שם קוד 993) שנולדה באמצע שנות ה-90. ואצלה קרו שני דברים מהפכניים, שנשארו מאז ולתמיד בכל דגמי פורשה טורבו. הראשון מעבר להנעה של כל ארבעת הגלגלים, והשני נשיקת שלום ולא להתראות למגדש טורבו יחיד וגדול ומעבר לצמד מגדשים קטנים משמעותית.
במקרה של הטורבו S בה נהגתי, האחרונה מסוגה עם קירור אוויר, יש 3.6 ליטר של נפח ו-450 כ"ס. צמד המגדשים, שכל אחד מהם בעל מאסה קלה יותר ולכן מגיב במהירות גם בלחץ גזי פליטה נמוך, אומר ביי ביי להשהיית הטורבו הדרמטית.
היא צוידה גם בבולמי זעזועים משופרים, במסיטים לקירור הבלמים, במוט הילוכים עשוי קרבון ובמשקל של 1,500 ק"ג. ל-100 קמ״ש היא זינקה ב-4.1 שניות, בדרך למהירות מרבית של 300 קמ״ש. נא לא להתבלבל, אנחנו מדברים על מכונית מאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת.
ה-993 היא בעיני מכונית ספורט קלאסית מושלמת. קטנה, זריזה, עוצמתית, קלה מאוד לשליטה, מעבירה היזון חוזר ישיר וברור ומרגישה ממש בטוחה, בלי כל מערך ההגנה האלקטרוני ההיקפי. קסם של מכונית. לצערי, יש איתה רק בעיה אחת קטנה: המחיר. הייתי קונה אחת כזאת אם רק הייתה לי עמדת חנייה עם גג מקורה בגרמניה ויכולת (הצחקתי את עצמי) להשקיע יותר מחצי מיליון יורו (לפני מיסים) במכונית.
די מדהים לראות את ה-911 טורבו הקלאסיות לצד 911 טורבו S העדכנית (מכונה 992), כמו לראות אמא אווזה ואפרוחים רק בכיוון האבולוציוני ההפוך. בהשוואה לקלאסיות, החדשה נראית ממש ענקית. המנוע שלה גדול רק ב-200 סמ"ק מהמנוע של יצירת הנינטיז , אבל מפיק 200 סוסים יותר (650 כ"ס) עם כל קונצרט הסאונד המתבקש. היא נוגעת ב-100 קמ״ש ב-2.7 שניות ומדובר במפלצת מתורבתת שאפשר לעשות איתה כמעט כל מה שרוצים.
גז טיפשי בכניסה לפניה והגמדים האלקטרונים מרסנים לגמרי את תת ההיגוי. גז באמצע הפנייה, וצבא הזאטוטים מרסן את התזוזה של החלק האחורי. אפשר לנהוג אותה במהירות שהקלאסיות לא יכלו אפילו לחלום עליה, אבל לפעמים מתגנבת ההרגשה כאילו מישהו אחר נוהג במכונית במקומך. הטורבו החדשה היא שיא הטכנולוגיה המוטורית של עידן מנועי הבנזין, טיל שיוט בליסטי, אבל תנו לי לנהוג ב-993 משנות התשעים ותראו אותי מחייך יותר.
כנראה שנהניתי קצת יותר מדי. כי מסתבר שברומניה לא שמעו על הנוהג האירופאי המקובל לאותת ולפנות את הכביש כדי לאפשר למכונית מהירה לעקוף אותך. העגלון הרומני שנקלע בסוף השבוע אל הטרנספגרשאן לא שמע על הנוהג הזה או שהתקשה לזהות את הפרשי המהירות בין הדאצ'יה לוגאן שלו לבין שיירת פורשה 911 טורבו רוטטת מעצבים.
וכך בעוד הוא מזדחל לו במעלה אחד מקטעי כביש הנהיגה הכי מאתגרים בעולם הוא מעניק לי את האפשרות להבחין בנוף העמק המרהיב, באגמים האפלים שלצד הכביש ואפילו לראות פתאום דוב חום ושמנמן שנאבק לטפס על אחד הצוקים.
הקצב האיטי גם מאפשר לי לשקוע בהרהורים על הקשר שבין שליטים עריצים, לבין כבישי נהיגה מופלאים. צ׳אוצ׳סקו סלל ברומניה את הטרנספגרשן, היטלר בנה בגרמניה את האוטובאן, השייח סעוד אל קאסימי מנסיכות ראס אל חיימה יצר את כביש הנהיגה המושלם בג׳אבל גייס.
כנראה שמי שמצליח להגיע לשלטון טוטליטרי מכיר היטב את החולשות והצרכים של הטבע האנושי. לא משנה מה קורה מסביב, האופציה של כביש שמאפשר תנועה מהירה ומשוחררת מייצרת אשליה מתוקה של חופש.
זאת הסיבה, שאנחנו מעריכים כל כך מכונית כמו פורשה 911 טורבו. זאת גם הסיבה, שלמרות שהטכנולוגיה כבר מזמן קיימת, לא נראה בעתיד הקרוב מכוניות אוטונומיות בכבישים. שליטה בתנועה מהירה היא חופש. אז תנו לנו אפשרות לשליטה בתנועה מהירה ונהיה לפחות לזמן קצר יותר מאושרים. מה עוד נשאר לנו בימים כאלה מטורפים.
הכתב היה אורח חברת פורשה