טויוטה היילקס נחשב למלך הבלתי מעורער של הטנדרים, עם מעמד נדיר של אייקון בקטגוריה של פועלי צווארון כחול, נטולי הילה וזוהר. הוא גם זוכה להצלחה חסרת תקדים עם כ-20 מיליון יחידות שיוצרו ב-55 השנים האחרונות ושווקו ב-190 מדינות ברחבי העולם, תפוצה רחבה יותר מהמבורגר של מקדונלד'ס.
הצלחה זו אינה נובעת ממסעות יח"צ עתירי פרסום, אלא מעבודה מייגעת וסיזיפית בפינות הנידחות ביותר של הגלובוס, שם הוכיח עליונות מכנית עם אמינות יוצאת דופן. מהג'ונגלים באפריקה והדיונות בסהרה, דרך יערות הגשם של האמזונס ומעברי הרים מושלגים בהימלאיה, מכרות זהב בדרום אפריקה, ועד למטיילים באאוטבק האוסטרלי וחקלאים עבריים בעמק יזרעאל.
רוב ההיילקסים משמשים עשרות שנים בעבודת שטח קשה, אבל אחד מהם גם זכה גם לתהילת עולם בפרק המפורסם של מגזין הטלוויזיה טופ גיר בו ניסו להשמיד אותו בכל דרך אפשרית, ללא הצלחה. הניסיונות כללו הטבעה בין גלי האוקיינוס, הצתה של הרכב באש ואפילו הצבה שלו על גג בניין בן 23 קומות שיועד להריסה. תוכנית הטלוויזיה הבריטית גם עשתה שימוש בטנדר היפני במסעות מפורסמים אל לועו של הר געש פעיל באיסלנד והובלת משלחות מחקר לקוטב הצפוני והדרומי.
אבל הזמנים המודרניים מחייבים הסתגלות והתאמה, וגם ההיילקס האייקוני נדרש להתאים עצמו לתקני זיהום אוויר שמחמירים עם השנים. וטויוטה, שנחשבת ליצרנית עם מגוון מערכות ההנעה הגדול בתעשייה, משלבת בו כעת שתי מערכות הנעה נקיות מזיהום, על חשמל או מימן. נהגנו בשני אבות טיפוס להתרשמות ראשונה.
מכוניות חשמליות נפוצות כמעט בכל קטגוריה אפשרית, כולל בטנדרים אמריקאים עם שחקניות חדשות בקטגוריה כמו ריביאן וטסלה וגם ותיקות יותר כמו פורד, GM וראם. אבל מרביתם הם טנדרי פנאי, במחיר שמגרד ולעיתים חוצה את רף 100 אלף הדולר, ולכן לא מיועדים להיות רכבי עבודה אמיתיים.
בשונה מהם, את ההיילקס החשמלי טויוטה מייעדת לשימושים תכליתיים ובסיסיים יותר, עבור מי שנדרש לעבוד עם טנדר במרכזי ערים בהם הכניסה אסורה לרכב מזהם. יתרון נוסף בטנדר חשמלי הוא האפשרות לעשות שימוש בסוללה להפעלת מכשירי חשמל חיצוניים, במקום שימוש בגנרטור רועש ומזהם.
טויוטה לא חושפת כל נתון טכני, גם לא את גודל הסוללה וטווח הנסיעה, אבל הצצה אל תחתית השלדה מגלה כמה פרטים מעניינים.
המנוע החשמלי מחובר ישירות לשלדה ומעביר כוח לגלגלים האחוריים דרך ציריות. הסרן החי המוכר מגרסת הדיזל הוחלף במוט קשיח בין הגלגלים הנושא בעומס עם קפיצי עלים, כדי לאפשר נשיאת משקל גבוה. עוד נציין שכדי לפנות מקום למצברים הורחבה שלדת הסולם בכמה סנטימטרים משמעותיים, וחלק מקורות הרוחב בוטלו. כל זה כדי לנסות וליצור התנהגות כביש מאוד לא 'טנדרית'.
נהיגת ההתרשמות על ההיילקס החשמלי היתה שונה לחלוטין מזו המוכרת מהטנדר היפני הגמלוני. בשקט חרישי, ללא טרטור מנוע הדיזל ועם תאוצה חלקה ומיידית שמאפשרת זמינות הכוח של המנוע החשמלי, בהיעדר גיר עם החלפות הילוכים. ההרגשה מזכירה מכונית כביש חשמלית בעלת תאוצות חזקות.
ההפתעה נמשכת גם בקטעים המתפתלים של מסלול הניסוי; שכן הוא ללא ספק כבד מהיילקס דיזל, אבל מרכז הכובד הנמוך וכיול מוקפד למתלים ולמערכת ההיגוי מעניקים לו איכויות דינמיות מרשימות יותר מהמוכר. ההיגוי קל ומדויק יחסית, זוויות המרכב פחות מודגשות והאחיזה מפתיעה לטובה בסטנדרטים של טנדר.
את יתרונות ההנעה החשמלית מכירים כולם, אבל את המימן הרבה פחות. טויוטה נחשבת כיום לאחת המובילות בעולם מבחינה זו, בין היתר הודות לניסיון עשיר של יותר משלושה עשורים בפיתוח, וכעשור של ייצור ושיווק סדרתי של המיראי.
נזכיר כי המגבלות העיקריות של רכבים חשמליים הן משקל הסוללות, הגורע מיכולת ההעמסה החשובה בטנדרים ורכבים מסחריים, וזמן הטעינה הארוך שאינו מאפשר שימוש ממושך ורציף ומחייב תשתיות יקרות על מנת לטעון מספר רכבים במקביל.
המימן פותר את הבעיות הללו, שכן תא הדלק משמש כתחנת כוח עצמאית המפגישה את המימן עם החמצן שבאוויר, ריאקציה היוצרת חשמל להנעת הגלגלים. תוצר הלוואי של התהליך הוא מים נקיים, הנפלטים מה"אגזוז".
מכלולי ההיילקס המימני כמעט זהים לאלו של הגרסה החשמלית, אבל במקום שהאנרגיה תגיע ממצברים גדולים, היא מיוצרת בתא דלק המותקן בחרטום הטנדר. המימן מאוחסן בשלושה מיכלים ייעודיים המוצבים בין קורות השלדה ומאפשרים טווח נסיעה של 600 ק"מ. גם המנוע החשמלי דומה, וכך גם תצורת המתלה הייחודית מאחור.
במקרה של גרסת המימן טויוטה כן מספקת נתונים על ההספק (182 כ"ס), ונציין כי בפועל מורגש כאן זינוק נמרץ עוד יותר מהחשמלי, הודות למשקל הנמוך יותר. גם היכולת הדינמית יוצאת נשכרת אך הפעולה פחות שקטה, ומלווה בצליל שריקה מוכר של תא הדלק.
בסוף היום נסעתי עם מרסין אפטיקה, מהנדס בכיר במחלקת תאי הדלק של טויוטה כדי לקבל התרשמות מטכניקת התדלוק שהתגלתה כשגרתית למדי. נועצים את אקדח המימן לפיית התדלוק, 6 דקות חולפות והמיכלים מלאים, אם כי נדרשת הפסקה של 12 דקות בין כל שני תדלוקים.
אפטיקה גם מספר על רמת הבטיחות של המערכת שעלולה להדאיג חלק מהלקוחות ומציין כי היא עברה מבחני ריסוק, הצתה מכוונת ואפילו ירי מנשק קל על המיכלים.
האתגר האמיתי של המימן הוא בכך שתשתית התדלוק נמצאת עדיין בחיתוליה. בכל אירופה יש רק 265 תחנות תדלוק מימן, וקצב התפתחות הרשת איטי מהמצופה. בנוסף, מחירי המימן עלו בשנים האחרונות וכיום זול יותר לטעון מצברים בעמדה חשמלית רגילה. מסיבות אלה, קהל היעד העיקרי יהיה מוסדי – חברות כרייה ורכבות, שטחים תפעוליים סגורים, עיריות ושאר גורמים, המסוגלים להצדיק הקמת עמדת תדלוק מימנית.
כדי לקבל אמת מידה לקחתי לסיבוב חפוז היילקס דיזל רגיל, שהרגיש מול שני אחיו המתקדמים כמו מסע במכונת זמן, אל העבר הרחוק. וזה הרגיש כפי שאתם יכולים להניח. טנדר של פעם, רועש, עם מנוע רועד, מערך מתלים בסיסי ונוחות נסיעה-יכולת דינמית של, ובכן, טנדר.
נכון שעוד רחוק היום בו תפסיק טויוטה את ייצור ההיילקס במתכונת הישנה והמוכרת, אבל הפער הטכנולוגי המורגש גם מסיבוב קצר על השלושה, פשוט אדיר.
הדרך לייצור סדרתי של היילקס חשמלי ומימני עוד ארוכה, ונזכיר כי שניהם מצוידים בינתיים בהנעה אחורית בלבד ללא יומרות שטח. המהנדסים היפנים סירבו לנקוב בתאריך יעד, אבל אישרו שהם עובדים על פיתוח גרסה כפולת הנעה, אותה ניתן לייצר בקלות על ידי הוספת מנוע חשמלי מלפנים. הם לא יהיו מיועדים לעליונות בשטח טכני כמו ההיילקס דיזל, אלא בעיקר לנסיעה בדרכים לא סלולות עם אחיזה נמוכה.
שני אבות הטיפוס מציגים קונספט עתידי שיעבור עוד שינויים רבים, בדרכו להיות מוצר מסחרי. נכון שזה לא יקרה מחר בבוקר, אבל צמד הטנדרים ממחיש את הפוטנציאל של נסיעה בטנדר עבודה, עם רמת עידון גבוהה משמעותית ממנוע הדיזל המיושן, ומבלי לזהם את האוויר.