המלחמה שהמציאה את אגדות השטח

הלוחמים נקשרו אל כלי הרכב המפליאים הללו רגשית והתייחסו אליהם כאל חיית מחמד אהובה. בשורה התחתונה, הג'יפ היה הגאדג'ט המושלם - אמצעי שגישר על המון בעיות וצרכים, והקל מאוד את הלוחמה בצד בעלות הברית. וויליס הגיע מהר גם לארצנו הקטנטונת, ראשית (ב-1949) ביבוא ומ-1952 גם בייצור דגמים שונים, עד ל-1965. משנות התשעים החל כאן ייצור הגלגול המודרני יותר של הג'יפ, שאנו מכירים כ"סופה".

הנה כמה דברים שנאמרו על הכלי הזה: 

נשיא ארה"ב, דווייט אייזנהאואר, שהיה גנרל (אלוף) במלחמה: "אחד משלושה כלי הנשק המכריעים של ארה"ב במהלך מלחמת העולם השנייה"

מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ורג' מרשל, שעליו אמר ווינסטון צ'רצ'יל (ר"מ בריטניה במלחמה) שהיה 'מארגן הנצחון' של בעלות הברית: "התרומה הגדולה ביותר של אמריקה ללוחמה מודרנית"

כתב המלחמות הנודע מהימים ההם, ארני פייל, שראה את הג'יפים בפעולה, כתב עליהם: "הוא עושה כל דבר, הוא מגיע לכל מקום, הוא נאמן ככלב, חזק כמו פרד וקל תנועה כמו עז," והמשיך "הוא סוחב באופן קבוע כפול ממה שתוכנן עבורו, ועדיין ממשיך לנוע".

ומה כתב עליו לא אחר מאנזו פרארי, שהתרשם עמוקות מהחיבור הישיר והפשוט בין ידי הנהג והמכלולים המכאניים? "מכונית הספורט האמיתית היחידה מאמריקה".

טויוטה ג'יפ. רגע, מה?

האגדה, למרבה המזל, נותרה עמנו, גם אם הקלילות והמחיר הזול אינם. אבל הצלחה בקנה מידה כזה אינה יכולה להישאר בודדה. כפי שקורה במלחמות, כבר בשנת הג'יפ הראשונה, 1941, נפל ג'יפ שלל בפיליפינים, מול כוחות יפנים. אלו נדהמו מהכלי ושלחו אותו מיד לטויוטה, עם הנחיה ברורה: "If we can't beat them, we'll copy them" (מן הסתם ביפנית זה נשמע יותר אימתני).

היפנים לקחו מנועים וגירים ממדפי מכוניות הכביש שלהם והלבישו אותם על מרכב ששוחזר מג'יפ השלל. שם המרכב שפותח - AK פרוטוטייפ, שהפך ל-AK10 בגרסת הייצור. זו עלתה לשדות הקרב ב-1942, אבל נראה שהיעילות והחריצות היפנית הנודעות לא סייעו להם להפיץ את התוצאה בשדות הקרב של מדינות הציר והעליונות של הג'יפ האמריקאי נותרה בעינה.

בצל מלחמת קוריאה, שהחלה ב-1950, ראו האמריקאים שהיפנים של טויוטה השכילו לייצר מעין ג'יפ משלהם. באופן אירוני, האמריקאים ביקשו מטויוטה לייצר עבורם דגמי ג'יפ. בטויוטה אהבו את הרעיון וכל נסיון השנים האחרונות שצברו הוביל אותם לייצר רכב שטח משלהם לקהל הרחב. הם קראו לו "טויוטה ג'יפ BJ", לא פחות ולא יותר.

באמריקה כעסו. אנשי וויליס, שכבר הפכו את הג'יפ שלהם מ-MB (האות M מייצרת Military, כלומר, צבא) ל-CJ (האות C מייצגת Civil, כלומר, אזרחי), דרשו לשמור על זכויות היוצרים של המילה "ג'יפ" ותבעו מהיפנים שלא להשתמש בו. בטויוטה נענו והחליפו את השם למותג שאנחנו מכירים עד היום: לנד קרוזר.

מאז ועד היום הלנד-קרוזרים ממשיכים להיאבק בג'יפ המקורי הן ביכולות בשטח, הן בעמידות הרבה והן בפופולריות והאהדה בקרב הציבור.

לדוד מוריס היתה חווה (עם ג'יפ שלל)

דברי ימי הכלים שנולדו מהצלחת הג'יפ המקורי לא נגמרים בלנד-קרוזר. בעקבות נצחון בעלות הברית, הימים שאחרי המלחמה היו ימים של אהדה בין האמריקאים והבריטים. לצד פיתוח באמריקה של כלי רכב פתוחים בסגנון הרודסטרים הבריטים, הגיע זמנם של הבריטים לחקות את האמריקאים.

לדוד משה (מוריס) היתה חווה. מוריס ווילקס הבריטי היה מהנדס רכב שפעל בתחום הזה גם בבריטניה וגם באמריקה, ובמהלך השנים ניהל את רובר הבריטית ביחד עם אחיו ספנסר. למוריס היה בחווה ג'יפ אמריקאי אחד מעודפי המלחמה. הוא לא שימש לחוויות שטח או ללוחמה, אלא לעבודות החווה, מין טרקטור שכזה. 

כשביקר את מוריס אחיו ספנסר, הם הגיעו למסקנה שלא רק שהכלי הזה פנטסטי, אלא שאחרי המלחמה הדבר הנכון ביותר עבור החברה שלהם אינו להמשיך לייצר מכוניות יוקרה, אלא לפתח כלי רכב נגישים, פשוטים ורבי יכולת, שיסייעו בבנייה מחדש של בריטניה והעולם, אחרי המלחמה הנוראה. 

קצת אחרי המלחמה, בשנת 1947, על בסיס הג'יפ נבנה אבטיפוס של תשובת בריטניה לוויליס. ב-1948, כשכאן הוקמה מדינת ישראל ואבותינו נאבקו לשרוד, הופיע ה"לנד רובר" בציבור לראשונה, בתערוכת הרכב של אמסטרדם. גם במקרה זה, הפשטות והגישה הישירה הלכו והפכו במהלך השנים למותג שחזר לפנות לעשירי העולם, אבל אולי הדפנדר החדש שאוטוטו מגיע יביא בשורה בכיוון. בואו נהנה בינתיים מחמת הספק.

חצי טרקטור חצי רכב כביש

האם האויבים הישירים של האמריקאים החליטו גם הם לחקות את וויליס ג'יפ? אם אנחנו מחפשים את תולדותיו של היריב הגרמני הכי מפורסם, מרצדס G וואגן, לא נמצא אותו בסמיכות למלחמה או סביב איזשהו סיפור על וויליס עטור קרבות. ה-G נולד רק עשרות שנים מאוחר יותר. מי שכן נולדה סמוך למלחמה היא אגדת שטח אחרת, לא פחות נחשקת - מרצדס אונימוג (אגב, המקור הגרמני - Unimog - אינו מבוטא 'אונימוג' ובטח שלא 'יונימוג', כפי שהאמריקאים קוראים לו, אלא אונימוק. ובכל זאת, מחמת הביזאריות נישאר עם 'אונימוג').

את הקונספט של משאית עם יכולת חקלאית לגמרי (כלומר, כזו שלא תיעצר כמעט בשום תוואי שטח), אבל שתוכל גם לשאת מטען רב ולנסוע על כביש, הגו אלברט פרידריך והיינריך רוסלר הגרמנים, סמוך לסוף המלחמה. כמו במקרה הבריטי, גם כאן המחשבה היתה כי כלי רכב שיסייע בבניית ההריסות נכון יותר בימים ההם, מאשר פיתוח לשעות הפנאי או לפינוקים.

התוצאה היתה אחד הגשרים הכי מרתקים בין עולם הטרקטורים ועולם רכבי הכביש. מאז ועד היום דגמי אונימוג משמשים כבסיס לכל פעילות שטח כשמדובר בצורך (מכיבוי אש, דרך בסיסי עבודה מקצועית וכלה באמבולנסים) וכשמדובר בחוויות (מעט כלי רכב שמיועדים לנסיעה על הכביש מסוגלים למה שמסוגלים דגמי אונימוג). 

אגב, בשונה מהג'יפ המקורי, כאן נדרשת יכולת נהיגה מתקדמת, כיוון שממדיו הקטנים יחסית של הרכב עם משקלו הקל ומרכז הכובד הגבוה במיוחד, מזמנים התהפכויות והחלקות שדורשים הבנה. אבל עבור מי שיכול לרסן את המרכב הזה, מדובר במכונה עם היכולות הגבוהות ביותר בסביבה.

שושלות עוד יוולדו

אומרים שהצורך הוא אבי ההמצאה. המצוקה הנוראית שעברה על העולם במלחמת העולם השנייה והמאמצים הבלתי-אנושיים של בנייתו מחדש, הביאו לכמה מכלי הרכב החשובים שידענו, בתחום רכבי השטח ובכלל. האם בכך הסתיימו המצאות אגדות השטח? לא ולא. בשנות השישים והשבעים נולדו שושלות סוזוקי ג'ימני ומרצדס G קלאס ובתשעים, ההאמר האגדי לא פחות, גם הוא בעקבות שדה הקרב. לכו תדעו את מי עוד נפגוש בהמשך. רק שלא ייוולד ממלחמה, אלא על רקע יותר ידידותי.

למאמר זה התפרסמו 10 תגובות