מבחן השוואתי: 4 רכבי פנאי גדולים

פורד אקספלורר הוא המוכר שבהם, שכבר שנים רבות נמכר בישראל. לפני כשנה הוא הגיע אלינו בדור חדש, ולאחרונה הצטרפה להיצע גם גרסת הנעה אחורית מוזלת במעט והיא זו שמתייצבת למבחן. יונדאי פליסייד לעומתו הוא רכב חדש לחלוטין, אח גדול (מאוד) לסנטה פה שנחת כאן בתחילת השנה. לסובארו היה בעבר רכב 7 מושבים גדול בשם טרייבקה, אך האיוולטיס שנחת כאן בסוף 2020 הוא משהו אחר לגמרי, מודרני ומרווח בהרבה. הצלע הרביעית במבחן היא טויוטה היילנדר, שבמשך שנים הגיעה ארצה בטפטופים בערוצי היבוא האישי - אך בחצי השנה האחרונה משווקת כאן באופן סדיר, לאחר שהתייצבה גם על אדמת אירופה.

אל המבחן הצטרף רכב חמישי, קיה קרניבל החדש. לא מדובר ברכב פנאי ולכן הוא לא מתחרה ישיר של הארבעה, אך הוא מציע פתרון מעניין לא פחות למשפחות גדולות. סקרנו אותו בפסקה נפרדת בסוף הכתבה.

עיצוב וסגנון

לא קל לעצב רכבים בגודל כזה - רובם באורך של כ-5 מטרים וברוחב של שניים. העין מתקשה לתפוס את דקויות העיצוב בתוך מימדי הענק, אבל במבט מעמיק יותר הצלחנו להבחין בכל זאת בכמה הבדלים.

פורד אקספלורר לטעמנו הוא הנאה בחבורה, לפחות מבחוץ. יחידות תאורה צרות יחסית, יחד עם שבכה קדמית שמתחדדת בחלקה התחתון, מעניקים לו חזות ספורטיבית משהו. אהבנו גם את קורה C האלכסונית, את זו המושחרת שמאחוריה ואת צמד פתחי המפלט מעוררי החשק.

גם יונדאי פליסייד הוא רכב נאה, עם כמה מאפייני עיצוב יחודיים בפנסי החזית המפוצלים, בשבכה התלת-מימדית ובמשחק הצבעים של הקורות האחוריות - בדיוק כמו בפורד. מאחור הוא מעט יותר שגרתי.

סובארו איוולטיס שמרני יותר, נראה כמו פורסטר שתפח וקורץ לעולמות השטח עם צמד מסילות גג גבוהות וחצאיות שחורות - אך ללא אמירה עיצובית משלו.

כך גם לגבי טויוטה היילנדר, שמציג כמה זוויות מעניינות בפנסי החזית אך שומר על מראה כללי שבלוני משהו - אך גם כזה שמזכיר דגמים של לקסוס.

גם בתאי הנוסעים, השניים האחרונים לא מרגשים: ההיילנדר כהה יחסית, מסתמך על מסך המולטימדיה שפגשנו גם ביאריס, פקדי מיזוג סטנדרטיים ועל לוח מחוונים אנלוגי.

באיוולטיס מצאנו אמנם שילוב צבעים מקורי יותר (לא כל אחד יאהב את גווני החום), אך הקווים מיושנים משהו ועומס הכפתורים עלול לבלבל. 

הפורד, שהרשים מבחוץ, פחות מתבלט מבפנים: יש לו אמנם מסך צף אבל בגודל קטן יחסית ועם גרפיקה מיושנת, קווי העיצוב נקיים יחסית וגם כאן ניכר עומס הכפתורים.

סביבת הנהג של יונדאי פליסייד היא בליגה אחרת. אמנם בישראל לא מקבלים את המסך הגדול יותר וגם לא לוח מחוונים דיגיטלי, אך העיצוב נקי מאוד ומודרני, הקונסולה הגבוהה בין המושבים יוצרת הפרדה ברורה ואלגנטית בין הנהג לנוסע והחומרים באיכות טובה מאוד.

היונדאי מוביל את הסעיף הזה בזכות עיצוב הפנים, הפורד שני לו עם המראה החיצוני המושך ביותר ואילו הטויוטה נהנה מיתרון קל על הסובארו, בזכות סגנון מודרני יותר מבחוץ.

אבזור ותפעול

את כל הרכבים במבחן פגשנו ברמות אבזור בכירות יחסית, כאלו שמציעות ברובן מושבי קפטן - על כך בהמשך - וגם מפרטי אבזור עשירים. ביונדאי ובפורד רמת הגימור מכונה "לימיטד", בסובארו זוהי "לקצ'רי" ובטויוטה זו ה"אקסלוסיב" (והיא היחידה כאן ללא מושבי קפטן).

כמקובל ברכבים שמיועדים לשוק האמריקאי, כל הארבעה מציגים מפרטי אבזור נדיבים. לכולם יש מושבי עור עם כוונון חשמלי, חימום וזכרונות, גגות שמש פנוראמיים (בחלק מהמקרים כפולים), תאורת לד, כניסה והנעה ללא מפתח, בקרות אקלים עם פתחי מיזוג גם בשורות האחוריות, דלתות תאי מטען עם פתיחה חשמלית ובלמי יד חשמליים. מכאן - להבדלים.

צמד היפניות מציעות מעט פחות אבזור: לכולם יש טעינה אלחוטית וחיישני חניה מלפנים מלבד הסובארו, לכולם יש אוורור למושבים מלפנים, חימום לאחוריים וגם גלגל הגה מחומם מלבד הטויוטה, ולשני אלו אין גם הנעה מרחוק. מנגד, הסובארו הוא היחיד שמציע מראה מרכזית מבוססת מצלמה, פיצ'ר שימושי כשנוסעים עם רכב מלא. מבין השניים האלו לטויוטה יש יתרון ברור בהנדסת האנוש: קל מאוד להשתלט על המערכות ולתפעל הכל בזמן נהיגה. בסובארו יש עודף של מסכים, תצוגות וכפתורים, מה שיוצר סרבול מסוים.

פורד אקספלורר מוסיף למפרט גם כוונון חשמלי לגלגל ההגה, מראות צד נגד סנוור ומצלמות חניה היקפיות, אך גם אצלו התפעול מסובך ויש ריבוי כפתורים. בנוסף, מסך המולטימדיה שלו מיושן ולא יעיל במיוחד.

ליונדאי אין אף אביזר שלא מצאנו בפורד - והוא גם מחסיר באופן תמוה את הקיפול החשמלי למראות הצד - אך הוא מפצה על כך עם הנדסת אנוש נהדרת, בעיקר בזכות סידור כפתורים נוח במיוחד על הקונסולה המרכזית אך גם הודות למסך מולטימדיה נוח וידידותי.

בכל מה שנוגע לבטיחות, כל הארבעה מציעים מפרט עשיר שכולל בלימת חירום אוטונומית, תיקון סטיה מנתיב, בקרת שיוט אדפטיבית וניטור שטחים מתים. האקספלורר הוא היחיד בלי בלימה אוטונומית בנסיעה לאחור, ובלי זיהוי רוכבי דו-גלגלי, הטויוטה הוא היחיד שמציע זיהוי תמרורים אך לפליסייד יש מערכות יחודיות חשובות יותר - תיקון היגוי אקטיבי במקרה של רכב בשטח המת, התרעת רכב חולף בפתיחת דלת והתרעה על שכחת ילד במושב האחורי.

את הסעיף הזה מוביל היונדאי בזכות הנדסת האנוש העדיפה והיתרון במערכות הבטיחות. הפורד אחריו עם מפרט עדיף של אביזרי נוחות, והסובארו שלישי עם הנדסת אנוש פחות מוצלחת אך עם מפרט אבזור עדיף על זה של הטויוטה.

שימושיות ומרווח

נתחיל מהסוף: כולם מרווחים, אפילו מאוד מרווחים, וכולם מציעים שפע של פינוקים לנוסעים מאחור: מערכות מיזוג נפרדות, שקעי טעינה, וילונות ואינספור מחזיקי כוסות. עם זאת, בכולם תא המטען לא מספיק גדול עבור משפחה עם ילדים. ועכשיו להבדלים, כי ישנם לא מעט כאלו.

פורד אקספלורר התייצב למבחן עם מושבי הקפטן האופציונאליים. אלו משפרים מאוד את המרווח מאחור, אך מורידים את סך המושבים ל-6 בלבד - בעוד ביונדאי ובסובארו יש 8 מושבים כסטנדרט או 7 בגרסאות הקפטן. הישיבה מאחורי ההגה של הפורד מזכירה נהיגה ברכב פרטי ולא ב-SUV ענק: התנוחה "עוטפת", מעט יותר נמוכה והנהג מרגיש מחובר מאוד לכביש. בשורה השניה יש כאמור צמד מושבי קפטן גדולים ונוחים, עדיפים על אלו של היונדאי אך מעט פחות גדולים בהשוואה לסובארו. בשורה השלישית ישנם שני מושבים נמוכים וקצרים מאוד, וכדי לקבל שם מרווח רגליים סביר יש צורך להזיז את מושבי השורה השניה הרחק לפנים.

הסובארו מציע תנוחת ישיבה גבוהה, אוורירית ונוחה מאוד. מושבי הקפטן שלו הם הגדולים והנוחים ביותר כאן, אם כי מרווח הברכיים מעט פחות מוצלח מזה של הפורד או היונדאי. בשורה השלישית יש כאן שלישיית מושבים, בדומה ליונדאי - אך באיוולטיס המרווח לשלושה עדיף, גם אם לא מושלם. הרוחב יספיק אפילו לשני מבוגרים עם ילד ביניהם, בעוד מרווח הראש לא מצטיין אך בהחלט מספק.

הישיבה מאחורי ההגה של היונדאי נוחה מאוד, הודות למושבים מצוינים ולראות טובה החוצה. בשורה השניה המרווח במושבי הקפטן מעולה, אך המושבים פחות "כורסתיים" ומפנקים בהשוואה לפורד או לסובארו. בשורה השלישית יש שלושה מקומות ישיבה, מעט פחות מרווחים מאלו של האיוולטיס. כמו בפורד, גם כאן המרווח לרגליים מתקבל על חשבון יושבי השורה השניה.

הטויוטה מציע מבנה מסורתי יותר. בשורה השניה שלו יש "ספסל" רגיל לשלושה נוסעים, עם מרווח מצוין לשלושתם. הרצפה כמעט שטוחה ויש שפע של מקום לרגליים ולראש. אם יש צורך להשתמש גם בשני הכסאות של השורה השלישית, נידרש לצמצם את המרווח לרגלי היושבים בשורה השניה. הגישה לשורה השלישית הרבה פחות נוחה כאן, בשל היעדר מסדרון הגישה שיש באחרים, והמרווח לשניים מאחור מצומצם - בדומה למצב באקספלורר.

תא המטען של היונדאי הוא הגדול ביותר כאן, ויש לו מלבד דלת חשמלית גם אפשרות כוונון וקיפול חשמלי למושבים האחוריים, לטובת הגדלת נפח ההעמסה. עם זאת, עדיין לא מדובר בנפח שיספיק למזוודות ועגלות של משפחה מטיילת. מתחת לרצפת תא המטען ישנו חלל אחסון קטן נוסף. לסובארו וליונדאי תאי מטען דומים ומעט יותר קטנים מאלו של הפליסייד, ולשניהם אפשרות קיפול ידנית למושבים האחוריים. באיוולטיס יש גם תא אחסון גדול יחסית ברצפת תא המטען. הפורד מציע אמנם את קיפול המושבים החשמלי, אך נפח הטעינה שלו הוא הקטן ביותר כאן - בפער לא גדול.

לסיכום פרק השימושיות, סובארו איוולטיס מקבל את הניקוד הגבוה ביותר ואחריו היונדאי בפער לא גדול. הפורד מוביל בפער קטן על פני הטויוטה בשל מושבי הקפטן, אך אם אתם זקוקים לשבעה מושבים - הם כנראה יהיו זהים מבחינתכם.

נוחות נסיעה

גם במקרה הזה אפשר לפתוח בהכללה, ולומר שכל הרכבים כאן מציגים נוחות נסיעה גבוהה מאוד. אולי מהטובות שניתן לקבל כיום במכוניות מודרניות, כולל כמה כאלו שנמכרות עם סמלים נוצצים במיוחד על החזית.

הטויוטה רכה מאוד, בסגנון אמריקאי של פעם. בדרך כלל זה מאפשר לה לייצר ספיגת שיבושים מצוינת, אך על רצף שיבושים או אחרי פס האטה מתקבל גם נדנוד אופייני. עבודת המתלים בעיר שקטה למדי. מחוץ לעיר הנוחות גבוהה כל עוד הכביש איכותי, אך בכבישים גליים חוזר הנדנוד ותחושת ה"ספינה בים". יש מי שיאהב את זה, יש מי שפחות יתחבר. בידוד הרעשים טוב בסך הכל, אך בשיוט חודרים מעט רעשי כביש ובהאצה נשמע קולם של המנוע והגיר באופן מוגבר.

גם האיוולטיס מכויל על הצד הרך, אך הוא ממעט להתנדנד ורק אחרי פסי האטה גדולים מורגשת תנועה משנית של המתלה. עבודת השיכוך מתבצעת גם בשקט מופתי, והנוחות המצוינת נשמרת גם מחוץ לעיר. כן, התנועתיות מופיעה על כבישים גליים, אך במידה פחותה בהשוואה לאחרים. בידוד הרעשים טוב בכל מהירות, אם כי רעשי צמיגים וכביש נוכחים במהירות בין עירונית.

האקספלורר שונה מצמד קודמיו, ומציג אופי מעט יותר אירופאי ומהודק. השיבושים הקטנים אולי מורגשים כאן מעט יותר בהשוואה ליפניים, אך הוא שומר על ריסון מרשים במעבר על רצף שיבושים או אחרי פס האטה. גם מחוץ לעיר הוא שומר על הסגנון הבוגר, ממעט לנוע על הגלים וגם נהנה מבידוד מעולה של רעשי הכביש.

הפליסייד אכזב בסעיף הזה: הוא עדיין נוח בפני עצמו, אך הוא נוקשה מאוד בהשוואה למתחריו, מעביר תחושה עסוקה במעבר על שיבושים בעיר וגם מעביר פנימה לא מעט רעשי מתלים. במהירות גבוהה הוא נהנה מריסון מוצלח של תנועות הגוף, אך שיבושי הכביש מורגשים כם כאן. בידוד הרעשים סביר.

מנוע וביצועים

כולן פה בראש אמריקאי, אבל רק אחת מגיעה עם מנוע V6 עתיר נפח. ימי ביידן.

טויוטה היילנדר מצויד כמובן בהנעה היברידית, שמבוססת על מנוע בנזין בנפח 2.5 ליטרים. ההספק הכולל של המערכת עומד על 244 כוחות סוס, אבל התיבה הרציפה הופכת את התאוצות ליותר רועשות ופחות מהנות מכפי שקיווינו. בתוך העיר זו אמנם היתה יחידת ההנעה החלקה והנעימה ביותר לשימוש, הודות לכוח החשמלי השקט ולתיבה נטולת ההילוכים, אך מי שמחפש את חוויית הביצועים עלול להתאכזב: זו המכונית האיטית בחבורה.

לפורד מנוע של 4 צילינדרים בלבד, אך נפח של 2,300 סמ"ק וסיוע אווירי של מגדש טורבו הופכים אותו לרכב נמרץ במיוחד. עם הספק של 300 כוחות סוס והוא היה הרכב הזריז ביותר בחבורה בפער ניכר, וזה הורגש לא רק במדידת התאוצות אלא גם בבעיטה שהוא הכניס לנו בגב בכל קיק דאון. רק חבל שתיבת ההילוכים - על אף 10 הילוכיה - מגיבה באופן איטי לעיתים, משאירה את המנוע בסל"ד גבוה ללא צורך וגם לא מאפשרת שליטה ידנית על בחירת ההילוך.

גם לאיוולטיס מנוע טורבו, בנפח של 2.4 ליטרים ועם הספק של 260 כוחות סוס. זה מנוע רהוט יותר בנסיעה יומיומית, בין היתר בשל התיבה הרציפה והאופי הליניארי של השניים, אבל במבחן הביצועים הוא סיים שלישי, אחרי היונדאי והפורד. לא שחסר לו כוח, אבל החוויה לא מסעירה. התיבה מצליחה לדמות החלפות הילוכים אמיתיות - נחמד.

מנוע ה-V6 של יונדאי פליסייד, בנפח 3.8 ליטרים ועם הספק של 291 כוחות סוס, אולי לא עונה כל דרישות הפוליטקלי קורקט - אבל הוא בהחלט מספק את הסחורה. הוא נעים ונינוח בנסיעה יומיומית, מגיב טוב ומרגיש בשרני וחזק. הוא ממהר לטפס במעלה הסל"ד, כמצופה ממנוע אטמוספרי, ותיבת 8 ההילוכים שמשודכת אליו משתפת פעולה עם האופי שלו. היינו רק שמחים לצליל קצת יותר טבעי, כמו במנועי ה-V6 של פעם. או לפחות אלו של שברולט, למשל.

צריכת הדלק היא עניין כאוב ברכבים כאלו. אלא אם הם היברידיים, כמובן: טויוטה היילנדר היה החסכוני מכולם בפער ניכר, ורשם צריכת דלק של 15.9 ק"מ לליטר בשיוט מתון ו-9.5 ק"מ לליטר בסיכום המבחן. האחרים היו הרחק מאחור: את המקום השני תפס במפתיע יונדאי פליסייד, עם 11.1 ק"מ לליטר בשיוט ו-6.7 בסיכום; פורד אקספלורר השיג 10.3 ק"מ לליטר בשיוט ו-6.4 בסיכום, ואילו סובארו איוולטיס היה קרוב אליו עם 10.2 ק"מ לליטר בשיוט ו-5.5 ק"מ לליטר בתום המבחן המפרך.

התנהגות כביש

יכולת דינאמית ברכבים כאלה אולי נשמעת כמו דרישה מופרכת, אבל קצת יותר אתלטיות אולי היתה מסייעת לטיטאניק מול הקרחון הארור, כך שיש כאן בהחלט תכונות שחשוב לברר גם עבור מי שנוסע עם המשפחה באופן רגוע בדרך כלל.

טויוטה היילנדר מצליח לשמור על אחיזת כביש טובה בדרך כלל, וגם התחושה בבלימה סבירה למרות ההנעה ההיברידית, אבל הוא רוכן באופן משמעותי בעיקולים, ההיגוי שלו קל ומנותק והתחושה מהשלדה לא ממש קיימת. ניחא.

סובארו איוולטיס טוב ממנו משמעותית, למרות שגם הוא רוכן באופן ניכר. אפשר להגיע איתו לקצב מהיר בין הסיבובים הודות לאחיזה מצוינת ותקשורת לא רעה מהשלדה, ההנעה הכפולה עושה עבודה מצוינת בהורדת הכוח וגם הבלמים מצוינים. היינו שמחים להיגוי טוב יותר וגם כאמור לצמצום הרכינה.

הפורד זוכה גם הוא לציון גבוה, אבל אנחנו לא בטוחים שהוא יהיה ההמלצה הראשונה שלנו לבעלי המשפחות הסולידיים. לפחות לא בגרסת ההנעה האחורית שנבחנה. יש לו אופי ספורטיבי-פרוע משהו, הוא ממהר להיכנס לפניות ולעיתים גם יוצא מהן בהיגוי יתר קל, רוכן לפנים ולאחור ולא משרה מספיק בטחון על הנהג בשל היעדר התחושות. יכולת ספורטיבית זה צ'ופר נחמד, אבל לא על חשבון האחיזה.

יונדאי פליסייד הוא כנראה הבחירה הדינאמית המאוזנת ביותר לרכב שכזה. המתלים הנוקשים שלו ממזערים את רכינת המרכב, אחיזת הכביש מצוינת, להגה משקל טוב מאוד (מה שקצת מפריע בחניות) והוא מרגיש בטוח ונינוח גם על הכבישים המפותלים ביותר. כן, למרות המימדים.

סיכום

פגשנו כאן ארבעה רכבים דומים יחסית, טובים מאוד לכשעצמם וכאלה שמעניקים תמורה גבוהה למשפחות כמעט בכל תחום. עם תג מחיר של 300 אלף שקלים וצפונה, חסר להם שלא היו עושים את זה.

ועדיין, יש לא מעט הבדלים. טויוטה היילנדר מצטיין בחסכון בדלק ובהנדסת האנוש, ויהיה גם מי שיאהב את המתלים הרכים שלו - אך הוא פחות מאובזר באופן יחסי, תא הנוסעים שלו פשוט יחסית, אין לו מושבי קפטן וגם לא אופציה לשמיניית כסאות - והוא גם לא המהיר או המהנה ביותר לנהיגה.

סובארו איוולטיס מאוזן ממנו, מציע אופציה ל-7 מושבים מרווחים במיוחד (ולמעשה, מצטיין בתחום הזה) וגם מאפשר הושבת 8 נוסעים בעת הצורך; הוא גם נוח מאוד בסך הכל ויחסית זריז, אך הוא לא החזק או השקט ביותר פה ותא הנוסעים שלו מרגיש קצת עמוס.

פורד אקספלורר הוא רכב עם אמירה ברורה, מוביל נוסעים שמדבר עם הנהג. הוא חזק מאוד, ספורטיבי לפרקים וגם מציע נוחות נסיעה מצוינת בסגנון מאוד לא-אמריקאי; מי שיבחר לקחת לקצה את המאפיינים האלו, יוכל גם לרכוש אותו בגרסת ST ספורטיבית וחזקה במיוחד, שכמותה לא תמצאו אצל המתחרות. אבל יש לו פחות מקומות ישיבה (7 כסטנדרט, 6 בתצורת מושבי קפטן), הוא לא חסכוני במיוחד וגם הנדסת האנוש שלו לא מתעלה.

גם יונדאי פליסייד הוא לא רכב מושלם. הוא לא מצטיין בספיגת השיבושים בנסיעה עירונית ולא חסכוני כמו הטויוטה, אך נדמה שביתר הפרמטרים הוא מציע איזון מוצלח בין הדרישות: יש לו אופציה ל-7 או 8 מושבים מרווחים, הוא מאובזר היטב עם יתרון באביזרי הבטיחות, נהנה מתא נוסעים מודרני ומרשים, הביצועים שלו טובים וגם התנהגות הכביש מוצלחת. אמריקה, נוסח דרום קוריאה.

המיניוואן / קיה קרניבל

אבל רגע. יש עוד דרום קוריאני אחד בחבורה הזו, ואנחנו לא מדברים על קיה טליורייד שעדיין לא משווק בישראל. קיה קרניבל, שהגיע לישראל בדור חדש ממש לאחרונה, הוא אמנם לא רכב פנאי פר-אקסלנס - אך הוא מתחרה מול הרביעיה שנבחנה כאן כמעט בכל פרמטר, ומציע תמורה טובה בהרבה במספר תחומים חשובים.

נתחיל קודם במה שהוא לא: הוא לא SUV, ולכן ההופעה שלו שמרנית יותר. גם מרווח הגחון שלו נמוך יותר ואין לו אופציה להנעה כפולה, מה שאולי יפריע למי שרוצה לרדת לשבילים. ואם צריך לדבר על חסרונות, אז למבחן הזה הוא הגיע בגרסת הדיזל, שהיתה פחות חזקה במבחני התאוצות.

אבל כאן נגמרים החסרונות ומתחילים היתרונות: תצורת המיניוואן מאפשרת לו להציע מרווח פנימי עצום לשבעה נוסעים, עדיף משמעותית על זה של רכבי הפנאי. לא נותר לנו אלא להצטער על כך שקיה ויתרה על המושב השמיני בדור הזה. תא המטען שלו מציע נפח כפול ומשולש בהשוואה לכל רכב פנאי אחר, והוא מהווה פתרון אמיתי וכמעט יחיד לבעלי משפחות שגם רוצים לקחת איתם את הציוד.

אבל כל זה לא מפתיע. לכל זה ציפינו עוד לפני המבחן, וגם צריכת דלק מעולה - 14.3 ק"מ לליטר בגרסת הדיזל - לא הפילה אותנו מהכסא.

מה כן הפתיע? הקרניבל החדש, ובכן, מציע סביבת נהג יוקרתית ומודרנית, ברמה גבוהה יותר מכפי שמציע כמעט כל רכב פנאי אחר שנוכל לבחון מולו. זה מתחיל בעיצוב פנים מרשים עם גוונים בהירים ושילוב מתכות, עובר דרך לוח מחוונים דיגיטלי שמתחבר למסך מולטימדיה רחב וגדול ב-50% בהשוואה לרכבים האחרים שנבחנו, וממשיך ברשימת אבזור עשירה שכוללת תצוגת שטחים מתים בתמונת מצלמה על לוח המחוונים, ניווט מובנה באמצעות ווייז ללא חיבור סמארטפון, מצלמות היקפיות ודלתות הזזה עם פתיחה חשמלית. וכשכל זה מוצע במחיר שנמוך בעשרות אלפי שקלים בהשוואה לרכבי הפנאי המקבילים, מתקבלת כאן הצעה כמעט חסרת תחרות. אם תוותרו כמובן על יתרונות ה-SUV.

למאמר זה התפרסמו 2 תגובות