מבחן השוואתי: שברולט ספארק מול רנו טווינגו

העיצוב של הרנו והמימדים הקטנים מכתיבים הנדסת אנוש קצת מוזרה. כפתור הנעילה וכפתור האזהרה נמצאים במיקום מוזר קרוב לשמשה, העריסה של הנייד שניצבת במרכז הקונסולה מסתירה פקדים של מערכת השמע ויש פה ושם עוד כמה "פאולים" גדולים שלא תמצאו בשברולט.

הקוריאו-אמריקאית מציעה הנדסת אנוש פשוטה וצפויה, מסוג הרכבים שנכנסים אליהם ומתחילים לנסוע. גם מבחינת תאי אחסון לשברולט יתרון, למרות שכאן הוא לא גדול. בסעיף האבזור כבר דיברנו על מצלמת הרוורס של השברולט, בנוסף יש לה בקרת אקלים וגם כניסה והנעה ללא מפתח. מצד שני לרנו גג נפתח (לעומת גג שמש פשוט ואופציונלי בספארק), הגה וידית הילוכים עטויי עור. איכות החומרים בשברולט טובה יותר, ויש חיפויי בד נעימים בדלתות לעומת הפלסטיקה הרגילה הנהוגה בקטגוריה.

מרווח ושימושיות

שברולט ספארק היא ממכוניות המיני הגדולות יותר. היא נראית ככה, מרגישה ככה ומרווחת בהתאם. הרנו לעומתה מבוססת על הסמארט פור-פור, ולכן מדובר על רכב קטן מאוד עם ארבעה מושבי נוסעים בלבד. לספארק יש יתרון עוד לפני שנכנסים לרכב, מכיוון שהיא מסוגלת להוביל חמישה. המושב הקדמי של השברולט מרווח וכך גם מושב הנוסע. מאחור המושב מעט קצר מדי ונמוך, אז התמיכה לירכיים לא ממש טובה. מרווח הראש טוב והמרווח לרגליים סביר ביחס למקובל בקבוצה.

לטווינגו יש רצפה מאוד גבוהה. במקביל מדובר במכונית מאוד קצרה והגלגל הקדמי נמצא קצת לפני קו ההגה. תנוחת הישיבה שמתקבלת לא מושלמת: המדרס לרגל שמאל קרוב מדי לנהג וגבוה. כדי לפתור את זה אפשר להגביה את המושב אבל אז תיתקלו בגג הנמוך יחסית (בגלל המקום שתופס הגג הנפתח).

מאחור הרצפה הגבוהה והמושב הנמוך של הרנו מאלצים לשבת בזווית לא נוחה, ואין תמיכה לירכיים. גם מתחת למושבים אין מקום לרגליים ומכאן שלא ניתן למתוח אותן. המרווח לרגליים מצומצם וגם הראש קרוב מדי לתקרת המכונית, דבר שעשוי להשתפר בגרסאות ללא הגג הנפתח. בסופו של דבר, המושבים הללו נועדו ללקוחות צעירים ואירופיים, כאלו עם 1.9 ילדים בממוצע במקרה הטוב. המושבים מאחור מתאימים יותר לשימוש מזדמן ופחות להסעת נוסעים על בסיס יום יומי.

באופן מפתיע, "על הנייר" לטווינגו יש תא מטען גדול יותר, 219 ליטר לעומת 185 ליטר מזעריים בספארק. בפועל המצב קצת שונה. המספר של הטווינגו נובע מהגדלה פיקטיבית של התא ע"י דחיפה של משענות המושב קדימה. ההגדלה הזאת הופכת את המסעד לזקוף מדי ואת המושב ללא רלוונטי. במצב הרגיל נפח תא המטען הוא 188 ליטר. מכיוון שהליטרים האלו יושבים מעל המנוע (לרנו מנוע אחורי) מתקבל תא רחב יחסית למכונית מיני אבל גבוה מאוד ולא ממש עמוק. לעומת זאת 185 הליטרים של הספארק מסודרים יותר טוב ותא המטען שלה מרגיש גדול יותר בפועל.

לאור היתרון הגדול של הספארק, גם בתא הנוסעים וגם בתא המטען, הסעיף הזה הולך לחלוטין לכיוון השברולט.

נוחות נסיעה

מכוניות מיני לא נוטות להיות נוחות. בסיס הגלגלים הקצר מקשה על כל מתלה להתמודד לבדו עם השיבושים, ועד שהמתלה קדמי מסיים לטפל בשיבוש האחורי כבר מתחיל לעבוד.

באופן מפתיע בסיס הגלגלים של הטווינגו ארוך משמעותית משל הספארק. לטווינגו יש בסיס גלגלים של 249.2 ס"מ לעומת 238.5 של הספארק, והועבדה שזה לא מתבטא במרחב הפנימי כבר מפתיעה. למרות בסיס הגלגלים הקצר יותר, המתלים של הספארק מכויילים באופן שמזכיר, שוב, את אופל. הם מרוסנים יחסית אבל עדיין מספיק סופגים כדי להתמודד עם מהמורות בעיר. היא לא נוחה במובן הקלאסי אבל מסתדרת באופן מתקבל על הדעת ומצליחה להוציא את העוקץ גם ממהמורות קשות. ככל שהמהירות עלתה הספארק הרגישה, באופן מפתיע, פחות נוחה ודווקא שם הורגשו חלק משיבושים והטלאים באופן יותר משמעותי מאשר ברנו. יכול להיות שכאן מתגלה נקודת התורפה של בסיס הגלגלים הקצר.

לגבי הרנו, לא הצלחנו להחליט האם חוסר הנוחות שלה נובע ממתלים קשים או מחתך הצמיגים הנמוך (צמיגי 16 אינצ'!). בכל מקרה היא הייתה פחות נוחה ויותר קופצנית בתוך העיר. מחוץ לעיר היא הגיבה באופן עדיף לשיבושים, בעוד הספארק מצידה הרגישה מרוסנת יותר ויציבה יותר בכביש הבין עירוני.

בידוד הרעשים בשתי המכוניות לא הבריק. המבחן התבצע ביום סוער במיוחד, בהחלט יום שלא מתאים לשתי מכוניות שכאלה. רעשי הרוח הורגשו בשתיהן, עם יתרון לשברולט, אבל היתרון הזה לא משמעותי. מה שהיה מוחשי יותר זה בידוד רעשי הדרך בשברולט, שנעשה באופן פחות מוצלח מברנו ומפריע בנסיעה במהירות גבוהה.

מנוע וביצועים

הגענו אולי לסעיף המרתק ביותר במבחן, ולא יכולנו לבקש יחידות הנעה יותר שונות זו מזו. לרנו מנוע טורבו בנפח קטנטן (900 סמ"ק) ומגדש טורבו שמפיקים 90 כוחות סוס ו- 13.8 קג"מ. למנוע של הרנו רצועת כוח (הטווח שבין שיא מומנט לשיא הספק) של 3,000 סל"ד. לצד המנוע, תיבת ההילוכים היא תיבה רובוטית כפולת מצמדים - היחידה בקבוצה.

לעומת הרנו, לספארק מנוע רגיל בנפח גדול מהמקובל - 1,400 סמ"ק, והוא מפיק 98 כוחות סוס ו-13.1 קג"מ. רצועת הכוח כאן היא של 1,800 סל"ד בלבד. המנוע משודך לתיבת הילוכים רציפה, שגם היא יוצאת דופן בקטגוריה.

שתי המכוניות מציעות ביצועים שהם הרבה מעל למקובל בקטגוריה. יחידת ההנעה של השברולט לא מרגישה רוב הזמן כאילו היא מסתייעת בתיבה רציפה. התגובות בדרך כלל טובות, ולמרות שלתיבות רציפות אין יחסי העברה קבועים בין ההילוכים השברולט מעניקה תחושה של תיבה רגילה ו"מעבירה" הילוכים במהלך הנסיעה כדי להימנע מתחושת המאמץ והרעש. בשני מקומות התיבה קצת מפספסת. בתחילת נסיעה יש תחושה שהיא טיפה "מחליקה" ולא משלבת מיד את ההילוך, ובהאצה חזקה הסל"ד נשאר גבוה ומעניק תחושה (ותחושה בלבד) של מאמץ.

המנוע עצמו טוב ויעיל. הוא לא נכון לטפס במעלה הסל"ד כמו הרנו והוא לא משלב צליל נחמד בטורים גבוהים, אבל הוא בהחלט שותף טוב לנסיעה ומאפשר העפלה גם למהירויות שלא מקובלות בדרך כלל בעולם מכוניות המיני.

מנוע הטורבו של רנו הוא מנוע חמוד להפליא. הוא מושך היטב במעלה הסל"ד ויש לו צליל מקסים שמגיע מהחלק האחורי של האוטו. מעל שיא ההספק המנוע מאבד אוויר ומהר. זה, בנוסף להילוך שישי קצר יחסית, גורמים לה להאיץ מהר מהשברולט אבל גם להתעייף מוקדם יותר.

תיבת ההילוכים כפולת המצמדים קצת אכזבה אותנו. באופן די מפתיע היא איטית יחסית, בעיקר בסביבה עירונית, ולעיתים רחוקות גם מעבירה טלטול שכבר חשבנו שלא קיים בתיבות כאלו. העניין יותר מפתיע כי ברכבים אחרים של המותג נהנינו ממנה יותר, ולהערכתנו זה נובע מהנפח הקטן של המנוע.

צריכת הדלק הייתה קרובה כמעט עד כדי זהות. יום המבחן שלנו כלל מעט נסיעה בין עירונית, שלא אופיינית לרכבים אלו, והרבה נסיעה פרוורית ונסיעה עירונית.

בנסיעה בין עירונית משולבת הן היו כמעט זהות: 16.6 ק"מ לליטר ברנו ו-16.4 בשברולט. בסיום יום המבחן מדדנו צריכת דלק זהה של 13.8 ק"מ לליטר, מה שאומר שלשברולט יש יתרון קטנטן בתוך העיר.

התנהגות כביש

שתי המכוניות נועדו לשימושים עירוניים ופרווריים, ואף אחד לא מצפה מהן לצאת ולקרוע כבישים מפותלים או לנסוע לאילת. כשהן כבר יוצאות מחוץ לעיר, צריך לשים לב לכמה דברים. ביום המבחן, שכאמור היה יום סוער במיוחד, שתיהן גילו רגישות לרוחות צד כהטווינגו הצרה והגבוהה הייתה רגישה יותר.

הרנו מגיעה עם מנוע והנעה אחורית, ממש כמו פורשה 911... אבל אל תצפו למשהו בסגנון. לרנו יש גלגלים יותר רחבים מאחורה, ורחבים מהמקובל (205/45(. בנוסף, בקרת האחיזה של מאוד לא ליבראלית ומנוע הטורבו הקטן לא מצליח לייצר מספיק מומנט שישבור את האחיזה בגלגלים מאחור. יש בה משהו מאוד קליל, היא פונה טיפה יותר בחדות עם מעט זוויות גלגול, ושוב, צליל המנוע החביב קצת מכניס את הנהג לקטע. למרות כל זה ההתנהגות שלה לא מבריקה. לחיצה חזקה על דוושת התאוצה בסיבובים מובילה לאחד מהשניים – הידוק חרטום לא ברור או כניסה לתת היגוי. על היגוי יתר אין מה לדבר. היא כן מגיבה בסדר להעברות משקל.

לטווינגו רדיוס סיבוב שמזכיר אופנוע יותר ממכונית: היא אשכרה עושה פרסה על המקום. בגלל שהמנוע לא מחובר לגלגלים הקדמיים אין צירייה שמגבילה את התנועה של הגלגל והוא יכול להגיע לזוויות הפנייה חדה במיוחד. ההגה גם הוא, כפועל יוצא, מאוד ארוך עם כמעט 4 סיבובים מנעילה לנעילה. בתוך העיר פשוט אפשר להכניס אותה לכל מקום חנייה ולהשחיל אותה לכל סמטה. בכביש המפותל משלמים את המחיר עם הגה לא מספיק מהיר ולא מספיק מדוייק.

השברולט, גם כאן, מרגישה גדולה וצפוייה. האחיזה האבסולוטית שלה גבוהה יותר והתגובות של גוף הרכב לפקודות הנהג מתונות יותר. לא מדובר פה במכונית מאוד מהנה אבל היא בהחלט מכונית שאפשר לעבור איתה כביש מפותל בקצב טוב. נקודת התורפה העיקרית של הספארק היא ההגה. האחרון לא מספיק מדוייק, ויש לו תחושה מעורפלת בתחילת ההפנייה.

בסעיף הזה הטווינגו מנצחת בקטנה. היא אמנם פחות מהירה ואוחזת מהספארק, ואם הסעיף היה עוסק רק בהתנהגות בכביש מפותל יכול להיות שהן היו שוות, אבל היתרון העצום שלה הוא בעיקר בסביבת המחייה הטבעית של המכוניות הללו, בנסיעות עירוניות ובעיקר בחניות.

 

 

סיכום

למרות שבמחירן הספארק והטווינגו לא רחוקות, בכל אספקט אחר הן מכוניות שונות לגמרי שמתאימות לקהלים שונים.

שברולט ספארק הוכיחה את מה שידענו במבחני הסולו. היא מכונית מאוד מרשימה, מרווחת יחסית, נוחה במידה מתקבלת על הדעת ויש לה יחידת הנעה מהטובות בקטגוריה. למשפחות שמחפשות רכב שני או למי שמעוניין ברכב אחד עיקרי מקטגוריית המיני, השברולט תהיה בחירה מעולה.

הרנו אולי יוצא כשידה על התחתונה ברוב הסעיפים, אבל שלא תבינו מזה שהיא לא מכונית טובה. הטווינגו מתאימה לקהל צעיר בגופו או ברוחו. קהל שגר בערים צפופות (מישהו אמר תל אביב?), ואינו דורש יכולת להסעה קבועה של נוסעים מאחור ומחפש מכונית שקל להחנות וכיף להראות בה.

במקום הזה צריך לדבר עם סיאט איביזה שמוצעת בגרסה אוטומטית במחיר כמעט זהה. היתרונות שלה הם במרווח עדיף וביחידת הנעה טובה יותר. מצד שני היא כבר מיושנת וצפוייה להתחלף בשנה הקרובה בדור חדש.

אם צריך לסכם את זה במשפט אחד, נגיד שהספארק היא רכב למי שצריך רכב, והטווינגו היא רכב למי שרוצה רכב. בסוף המבחן, למרות היתרון האובייקטיבי של הספארק רוב הבוחנים העדיפו לחזור הביתה עם הטווינגו... ואז חלקם נזכרו שיש להם ילדים ולקחו את הספארק.

למאמר זה התפרסמו 1 תגובות