מותג במבחן: נהיגה בדגמי מזראטי

צפייה בתוכן מותג במבחן: נהיגה בדגמי מזראטי

צלילי המוסיקה

ספורטיבי יותר או פחות, יוקרתי במיוחד או שאולי דווקא לא, כל זה נשכח ברגע ש-6 מנועים איטלקיים מבית פרארי מתעוררים לחיים בחניון תת קרקעי במרכז תל אביב. הצליל של מזראטי הוא ללא ספק אחד מסמליו האיקוניים של המותג האיטלקי, והוא ילווה אותנו לכל אורך היום.

לא פעם מצאנו את עצמנו מורידים סתם כך 2-3 הילוכים בשיוט רגוע על כביש 6, מפליקים בהנאה למשוטים שמאחורי ההגה ועושים כל מה שאפשר כדי ליהנות מעוד בק-פייר. אם לא הדלק שהלך ואזל בקצב מסחרר (5 ק"מ לליטר פחות או יותר, כמעט בכל הדגמים), כנראה שהיינו מעבירים בקלות את היום בהילוך רביעי לכל היותר (מתוך שמונה). יש משהו קסום וממכר בצליל הזה, אפילו שחלקו מגיע מתוך מערכת הסאונד. ככה צריכה להישמע מכונית ספורט.

צפייה בתוכן מותג במבחן: נהיגה בדגמי מזראטי

לא כל הנוצץ

אלו מכוניות יוקרה, והן אכן יקרות. המזראטי הזולה ביותר - גיבלי עם מנוע דיזל - עולה 575,000 שקלים. גרסת הגראנדספורט עליה נהגנו עולה כבר 650,000, והקוואטרופורטה מתחילה במחיר צנוע של 915,000 שקלים. רוצים את זה בגבוה? רכב הפנאי מזראטי לבנטה יהיה שלכם תמורת סכום שנע בין 610,000 ל-865,000 שקל.

בתמורה, לא תקבלו את המכוניות היוקרתיות ביותר בסביבה. יש להן את הלוק וההופעה המוחצת, אבל תאי הנוסעים של מזראטי מתחילים להסגיר את הגיל של מרבית הדגמים. הגיבלי לא מלוטשת ומרשימה כמו מרצדס E קלאס או ב.מ.וו סדרה 5. הקוואטרופורטה נראית כמעט ארכאית ליד אודי A8. איכות החומרים לא תמיד אחידה ולא תמיד הולמת את תג המחיר, רמת הנוחות סבירה בלבד - הגיוני, לאור האופי הספורטיבי - וגם במפרטי האבזור מצאנו כמה עניינים ששווה להזכיר. למשל, בגיבלי יש מושבי עור חשמליים עם זכרונות לנהג, אך אין תיקון סטיה מנתיב או שליטה על הטמפרטורה מאחור; בקוואטרופורטה יש אוורור וחימום למושבים וגם כוונון דוושות חשמלי, אך אין מערכת חניה אוטומטית. בקיצור, המפונקים ילכו לאודי או למרצדס. למזראטי יגיעו הנהגים.  

חזיז ורעם

ובסוף, הכלים האלו נוסעים. ואיך שהם נוסעים. הגיבלי ובעיקר הקוואטרופורטה, הן מכוניות ספורט שרק במקרה התחפשו לסאלוניות. קחו את הפניה עם יותר מדי גז, ותקבלו זנב שיוצא למרדף בעקבות החרטום. תצמידו את הדוושה לרצפה ותראו איך הן משטחות הרים ומוציאות כמה מסוקי משטרה למרדף. פניה רודפת פניה, והרגל מחכה לרגע הנוסף שבו אפשר למעוך את הגז. שתי המכוניות הנפלאות האלו מצליחות לדבר עם הנהג בשפה שכמעט שכחנו שקיימת.

ויש גם את הלבנטה. הוא, מן הסתם, מרגיש שונה. הוא הרבה יותר נוח ומרגיע, יותר למשפחה ויותר לכבישים יומיומיים. יש לו מתלי אוויר רכים ונעימים, יש לו מרווח פנימי מצוין וגם ברמת היוקרה הוא מרגיש יותר מודרני. ובאופן קצת מפתיע (ואולי לא, כי כבר פגשנו אותו במבחנים קודמים), יש לו את ה-DNA של מזראטי.

מנוע הדיזל אמנם יחסוך לכם כמה שקלים בתחנת הדלק, אבל אנחנו נמליץ לכם ללכת על הלבנטהעם הדבר האמיתי - מנוע הבנזין מבית פרארי. יש לו לא רק סאונד אדיר, אלא גם ביצועים מטריפים שהופכים את רכב הפנאי הגדול הזה למכונת מלחמה. הוא עף קדימה כמו משוגע, מדרבן את הנהג ללחוץ עוד ועוד ורק מחכה לאתגר הבא.

היכנסו לערוץ הוואטסאפ של

על הכבישים המפותלים, שם נמדדות מכוניות ספורטיביות, הוא לא מתנהג באותה צורה של מכוניות הסדאן של מזראטי. זה הגיוני. עם מרכז כובד גבוה ומתלי אוויר רכים הוא לעולם לא יהיה חד כמו הקוואטרופורטה. ועדיין, הוא מצליח לשמור על קצב מסמר שיער על כבישים כמו סדום-ערד, נעזר בהנעה הכפולה כדי להיצמד לאספלט ומצליח להפתיע עם היגוי חד ומהיר. ככל שהכביש הופך מפותל וטכני יותר - למשל, מעלה עקרבים - כך הלבנטה מצליח להתכווץ סביב הנהג ולתת תחושה של רכב כמעט ספורטיבי. ככה צריך להיות ג'יפון של מזראטי.

זן נכחד

עצוב לומר, אבל אנחנו לא יודעים אם בעתיד ישאר מקום למותגים כמו מזראטי. מרצדס ואודי מצליחות להעביר את חוויית היוקרה גם למנועים חשמליים, ובוודאי ישמרו על הנוחות והפינוק לנוסעים גם בעידן האוטונומי; מותגי קצה כמו פרארי, למבורגיני ואסטון מרטין יחיו כנראה על מסלולי המירוצים ובמתחמים סגורים; אבל מזראטי? מותג יוקרה ספורטיבי? איך זה יראה בעוד 20-30 שנה? הרי מנוע חשמלי לא מייצר כזה צליל מדהים, ושלדות חדות כתער לא יעניינו את תוכנת הניהוג העתידית.

אם נשאל את הנהלת החברה השוכנת במודנה, איטליה, נקבל מן הסתם את התכנית האסטרטגית שאמורה לטפל גם בנושאים האלה. אבל אם תשאלו אותנו, נמליץ לכם לנסות ולהשיג סיבוב על איזו קוואטרופורטה אחת, אפילו גיבלי. רגע לפני שזה כבר לא יהיה פוליטיקלי קורקט.

למאמר זה התפרסמו 1 תגובות