אתחיל בגילוי נאות קצר: את הגרסה הזולה ובעלת ההנעה הקדמית של קיה סורנטו אהבתי מאוד. היו בה הרבה מרכיבים שהפכו אותה לעסקה מצויינת כשמתחשבים ביחס בין עלות ותועלת. הגרסה ההיא עלתה 192 אלף שקל, מחיר תחרותי ביחס לרכב פנאי עם 7 מקומות ישיבה - אך הפעם התייצבה למבחן גרסת הדיזל עם הנעת 4X4, שמוסיפה למחיר 53,750 שקל ומתייצבת על 245,750 שקל בסך הכל. וזה לפני שלוקחים את מהדורת ה"Premium". האם יש הצדקה לתוספת המחיר? ואיזו גרסה כדאי לכם לקנות?
כאמור, לסורנטו 7 מושבים. בשתי השורות הראשונות אנחנו מדברים על מושבים כל כך מפנקים, שגם שלישיית מבוגרים שיתיישבו זה לצד זה לא יסבלו ממחסור במרווח לרגליים או לראש. השורה השלישית תאכלס ילדים ומבוגרים קומפקטיים בנסיעות ארוכות, ולכל הנוסעים יש יציאות מיזוג נוחות בקורות הדלתות. בגרסת הפרימיום, זו שעמדה הפעם למבחן, הצטרפו שני פריטי אבזור שהנעימו עוד יותר את השהות בתא הנוסעים: גג פנוראמי שמוסיף אור ומושבים שמוסיפים עור. בשני המקרים לא מדובר רק בעצם הימצאותם של הפריטים, אלא גם בביצוע טוב מאוד. הגג עצום ונותן תחושת מרחב גם לנוסעים מאחור, ומושבי העור מאווררים ונעימים.
במבחן הקודם אמרנו שהאבזור בגרסת הבסיס עשיר, ובגרסה המאובזרת ביותר של הסורנטו הרשימה כבר ממש נהיית צפופה. רדיו עם שליטה מההגה וכניסות לנגני שמע זה מקובל. גם חיישני תאורה וגשם אפשר למצוא במכוניות רבות. אבל פנסי קסנון עם מנגנון הפניה בסיבוב, כניסה והתנעה ללא מפתח ומראות נגד סנוור הם כבר עניין מרשים הרבה יותר. למרבה הצער, איכות החומרים בתא הנוסעים לא מתעלה לרמות גבוהות. בגרסת הבסיס הזולה אפשר עוד להתעלם מהפלסטיקים שהפגינו קשיחות של סמל במחלקת טירונים, אבל ברמת המחיר הזאת זה עניין פחות מתקבל. גם הדיפונים השחורים והמבריקים לא מצילים את המצב.
ים השיבולים שמסביב
בהמשך לחישובי הפלוסים והמינוסים זוכים המתלים לקבל פלוס משמעותי. אמנם, לא מדובר ברכב נוח באופן שמעלים שברים ומשכיח מהנוסעים את תלאות הדרך: כיול המתלים של הסורנטו-דיזל מוצק יותר מזה של הבנזין, ובתוך העיר בורות עמוקים יזכירו לנוסעים שהם נוסעים בג'יפ כבד ומוקשח ולא בגולף. אך היכולת של הרכב להתמודד עם כבישים משובשים חוסכת מהנוסעים חבטות וטלטולים מיותרים, ועל כך מגיע לו ח.ח. הקשיחות של המתלים מתורגמת לזוויות גלגול מתונות יחסית וליכולת דינאמית סבירה בהחלט, אף כי צריך להבין שלא מדובר ברכב ספורט (וגם לא במשפחתית), ונטיית המרכב בפניות בולטת. לעזרת המתלים מגיעה מערכת ההנעה הכפולה שמספקת אחיזה במקומות בהם גרסת ההנעה הקדמית כבר הייתה מבקשת פטור ויוצאת לתת היגוי טרמינאלי. ההגה מתקשח כשהעומס על הגלגלים עולה אבל אז הוא מרגיש כמו מסטיק ומתמרכז באופן לא טבעי.
כנראה שלא תופתעו אם נספר לכם שגם בירידה לשטח הגרסה כפולת ההנעה מציעה יותר מגרסת ההנעה הקדמית, בעיקר בזכות יכולת טובה של המערכת להוריד את הכוח לקרקע. המינוסים בשטח הם זוויות המרכב המוגבלות: הפגוש ובעיקר הזנב נתונים לאיום קבוע מצד מדרגות ובורות, והגודל של הרכב מחריף את הבעיה. לאלו שמחפשים רכב לטיולי שטח קשוחים לא היינו ממליצים ללכת על הסורנטו כפול ההנעה, אך עבור אלו שמטיילים בעיקר בשבילים הסורנטו הוא אופציה מעולה לאור נוחות הנסיעה המוצלחת בתנאים אלו.וכאן העסק מסתבך. להוציא כל כך הרבה כסף רק בשביל נסיעות שבילים? גם גרסת הבנזין הבסיסית תיקח אתכם פחות או יותר לאותם מקומות, וברמת נוחות שנופלת מגרסת ה-4X4 רק במעט לאור הרכות היחסית שלה שגורמת לנדנודים מיותרים בשטח.
אבל יש פרמטר אחד בו גרסת הדיזל אותה בחנו הפעם רומסת ברגל גסה את גרסת הבנזין. אנחנו מדברים על המנוע. מדובר במנוע דיזל בנפח 2.2 ליטר, ומהנפח הזה הצליחו לדלות 197 כוחות סוס - רק 5 יותר מבגרסת הבנזין - אבל הדיזל מציגה מומנט כמעט כפול! 44.5 קג"מ ב-1,800 סל"ד מציע מנוע הדיזל, לעומת 24.8 ב-4,250 סל"ד אצל מהדורת הבנזין. היציאה מהמקום איטית בגלל המשקל הרב, אבל בשנייה בה המנוע נכנס לתחום היעיל מתקבלת התחושה של ישיבה במטוס נוסעים בעת המראה. הדחף מצמיד את הגוף למושב וכל הקובייה החומה שעונה לשם סורנטו מתפרצת קדימה ללא שמץ של נימוס. העוצמה הזו, יחד עם היכולת לשחרר כוח כמעט בכל רגע נתון, הופכת את הסורנטו לרכב נפלא לשיוטים ארוכים בכבישים השקטים של הדרום.
העברות ההילוכים חלקות וכמעט "שקופות", אך ההילוכים ארוכים מדי. זה קצת מיותר ברכב עם מנוע כל כך גמיש ומפריע בעיקר בעקיפות במהירות גבוהה. באופן מעט מפתיע, במיאוץ ל-100 קמ"ש נרשם יתרון קל שבקלים לגרסת הבנזין בעיקר בגלל יתרון משקל ויחסי העברה שונים בתיבת ההילוכים, אבל מי שלא ראה את הנתונים היבשים בחיים לא ינחש שלגרסת הבנזין יש יתרון במיאוץ המסורתי. מיותר לציין שברגע שהכלים בתנועה אין לגרסת הבנזין שום סיכוי לעמוד בקצב. גרסת הדיזל לא רק חזקה באופן כמעט פלילי (או פלילי לחלוטין בכבישים חסרי מצלמות מהירות וניידות סמויות), אלא היא גם חסכונית יותר: במהלך נסיעת המבחן המאומצת צרך הסורנטו בממוצע ליטר סולר לכל 9.1 ק"מ. בשיוט רגוע נרשמה צריכה של 12 ק"מ לליטר ואלו נתונים מעולים בכל קנה מידה - ובמיוחד ברכב כבד עם הנעה כפולה.
גרסת הדיזל כפולת ההנעה היא רכב למי שיכול ולא למי שצריך. מי שצריך רכב גבוה בעל שבעה מושבים שמסוגל לרדת פה ושם לשבילים יחסוך עשרות אלפי שקלים בהעדפת גרסת הבנזין הבסיסית. הוא ישלם חלק לא מבוטל מההפרש בתחנת הדלק, אבל לא ברמה שתצדיק הוספת סכום כסף כל כך משמעותי עבור גרסת הדיזל. לעומת זאת, יש את אלו שיכולים להוסיף את האקסטרה עבור רכב שיוביל שבעה במהירות וללא מאמץ, תוך חיסכון בדלק ואפשרות, תיאורטית לפחות, לרדת לשטח מעט יותר טכני. עבור אלו, נכון למועד כתיבת שורות אלו, אין רכב שעדיף על הסורנטו בצד השפוי של הרבע מליון שקל. התוספת לגרסת הפרימיום לא מוצדקת לטעמנו, וגרסת הדיזל הבסיסית תעניק את התמורה הטובה ביותר.
