רנו מגאן סטיישן - מבחן וידאו

עיצוב

מתיחת הפנים של רנו מגאן סטיישן, כמשתמע משמה, מתחה לה את הפרצוף כהוגן. החזית המשעממת תפחה, התעגלה, קיבלה סמל ענק במרכז ויצאה בהכרזה: יאללה בלגאן. לפעמים המראה המנופח נראה קצת מצועצע ומתאמץ, אבל אין ספק שהמגאן נראית היום הרבה יותר מודרנית. גם הצבע התכול מחמיא לה.

מבפנים, לעומת זאת, לא השתנה כמעט כלום - וחבל שכך. תא הנוסעים של המגאן נראה מיושן ולא עומד בסטנדרטים הנוכחיים של קטגוריית המשפחתיות. מעבר לצבעים האפורים והמדכאים, יש כאן בליל של מסכים ותצוגות שונות, עומס כפתורים וחוסר אחידות בקו העיצובי.

תא הנוסעים

גם אם נעזוב את המראה ונתמקד בפרקטיקה, נוכל למצוא חסרונות רבים בסביבת הנהג של רנו מגאן סטיישן. בראשם - הנדסת האנוש. עברנו על המוזרויות האלו לא פעם, אבל אי אפשר להתעלם מזה: את בקרת השיוט מפעילים מ-3 כפתורים שנמצאים בשני צידי ההגה וליד בלם היד; מחשב הדרך מופעל משני כפתורים קטנטנים שנמצאים על ידית המגבים; המסך המרכזי, שמגיב למגע, נמצא במקום שצריך ממש להתכופף כדי להגיע אליו; במרכז המסך ישנה תצוגה סטטית של תפריטים, ורק בשורה העליונה שלו, ממש בקטן, נמצאת התצוגה של הרדיו, הדיבורית, השעון, הטמפרטורה ומה לא. גם כשיורדים למטה נתקלים בבלגאן סביב בקרת האקלים והרדיו,עד שמגיעים לידית ההילוכים הפלסטיקית שמזדקרת לגובה ונראית, במחילה, פשוט רע.

אחרי הביקורת על הנדסת האנוש, אפשר להחמיא למגאן על תאי האחסון המרובים והאבזור העשיר. חבילת האבזור הנוספת כוללת כניסה ללא מפתח, שמאפשרת להשאיר את הכרטיס החכם בארנק לנצח ולהיכנס לרכב בידיים ריקות - נהדר! אבל החבילה הזו מגיעה עם שני חלונות שמש בגג, שפוגעים קשות במרווח לראשי הנוסעים - וזו סיבה דווקא לוותר על החבילה.

מלבד מרווח הראש, שתלוי בקיומו של חלון השמש בגג, המגאן מציעה מרווח ברכיים מעולה וגם ספסל שטוח - נוח למי שצריך להכניס 3 כסאות בטיחות. תא המטען גדול מאוד, אך חומרי הדיפון שלו גילו סימני בלאי מוגברים ברכב שהיה חדש יחסית.

נוחות נסיעה

הסיבה שבגללה אנשים קונים מכוניות צרפתיות לא השתנתה בעשרות השנים האחרונות, ובעידן כאבי הגב של יושבי המשרדים למיניהם - היא אפילו התחזקה. רנו מגאן סטיישן, כמו תמיד, מציעה נוחות נסיעה מצוינת. היא סופגת היטב שיבושים בעיר ומחוצה לה, מרוסנת על כבישים גליים ונעימה מאוד לשיוטים ארוכים של שעות רבות.

גם בידוד הרעשים מצוין, ובגרסת הבנזין הוא עדיף משמעותית על פני הדיזל. בסעיף הזה קוצרת המגאן את מלוא הנקודות.

מנוע ותיבת הילוכים

את מנוע ה-1.2 ליטר טורבו-בנזין שמותקן פה פגשנו כבר ברנו קליאו וקפצ'ור, אך כאן הוא מקבל תוספת של 12 כ"ס - ובפועל, משנה את אופיו לחלוטין. בקליאו המנוע הזה הרגיש ליניארי מדי, חסר מחץ ולפעמים אפילו קצת עצלן. במגאן סטיישן, לעומת זאת, המנוע הקטן שש אלי קרב. אחרי חצי שניה של השהיית טורבו הוא מחדיר זריקת אדרנלין לרכב, ממהר להאיץ ולא מאבד מכוחו גם בטורים הגבוהים.
הוא ללא ספק מרגיש זריז יותר מהמנוע המקביל של סקודה-פולקסווגן, ונופל במעט רק מהמנוע המשובח של פיג'ו 308. לעומת גרסת הדיזל של המגאן סטיישן, הטורבו-בנזין מציע ביצועים עדיפים משמעותית.

אל המנוע הזה משודכת תיבת הילוכים רובוטית כפולת מצמדים, ואף היא מבצעת את תפקידה היטב. החלפות ההילוכים מהירות וחלקות, וגם בעיר לא נרשמו חבטות כלל. תוסיפו לכל זה את השקט שבו עובדת כל יחידת ההנעה במגאן סטיישן, תשקללו גם צריכת דלק ממוצעת של 12.5 ק"מ לליטר, ותקבלו חטיבת כוח פשוט מצוינת. הדיזל אולי חסכונית ממנה, אבל הבנזין הרבה יותר מהנה ונעימה בשימוש יומיומי.

התנהגות כביש

לרנו מגאן סטיישן יש אחיזת כביש מאוד מאוד גבוהה. חלוקת המשקל בגרסת הבנזין, שמפחיתה מהעומס על הציר הקדמי ונותנת לזנב הסטיישן לרבוץ בכבדות על הציר האחורי, יוצרת רכב שצמוד לאספלט גם תחת עומסי צד כבדים. התקשורת עם הנהג בהחלט סבירה, וניתן להבין בקלות מתי מתקרבים לגבולות האחיזה. מרבית הנהגים, אגב, בכלל לא יגיעו לתחום הזה - ופשוט יהנו מרכב מאוד בטוח ויציב.

סיכום

כאשר בתוספת מחיר קטנה ניתן לקבל את גרסת הדיזל, ושם ליהנות מ-16-17 ק"מ לליטר בלי בעיה מיוחדת, קשה לומר שגרסת הטורבו-בנזין היא המשתלמת ביותר של המגאן. בטח שלא במחירי הדלק המשתוללים של ישראל.

אבל אם משווים אותה לרכבי בנזין מקבילים, רנו מגאן סטיישן מציעה כמה יתרונות שקשה להתעלם מהם. מדובר במכונית נוחה, מרווחת ומאובזרת, שעם המנוע החדש מציגה ביצועים מעולים וגם שומרת על צריכת דלק סבירה בהחלט. משפחתית אירופאית כמו שכתוב בספר.


לדגמי רנו בישראל - רנו

למאמר זה התפרסמו 6 תגובות