איך כמעט נסעתי במכונית המטורפת בעולם

לכל אדם יש ייעוד. של דוד בן גוריון היה להנהיג את העם היהודי למדינה עצמאית בארץ ישראל לאחר 2,000 שנות גלות. של עפרה חזה היה לעמוד על אדמת מינכן ולשיר "עם ישראל חי". שלי אחד וברור: לא לנסוע באודי S1 הוניטרון חשמלית עם 680 כ"ס, שעל פיתוחה ניצח אגדת הג'ימקאנה קן בלוק. ולא רק לא לנסוע בה, אלא אפילו לא לנסוע בה לצד טום כריסטנסן, הנהג הגדול בהיסטוריית מרוצי 24 השעות של לה מאן.

אבל אני מקדים את המאוחר. לפני שנגיע לחוויה של אי הנסיעה עצמה, קצת רקע. קן בלוק - למקרה שהייתם חסומים ביוטיוב בעשור האחרון - היה ספורטאי אקסטרים, נהג ראלי, מתחרע רכב באופן כללי, ואדם שהתפרסם מאוד כנהג דריפטינג וג'ימקאנה בעבור לייקים. הוא נולד בקליפורניה ב-1967, ונהרג בתחילת השנה ביוטה, כשאופנוע השלג שעליו רכב התהפך בעלייה תלולה. כמה חודשים קודם לכן, בלוק עליו השלום, השלים עם אודי את מכונית חלומותיו: S1 רטרו עתידנית, שהוגדרה כמכונית הג'ימקאנה החשמלית הראשונה - אלקטריקנה. הוא נהג בה באופן רשמי רק פעם אחת, בתצוגת החלקות ושליטה בסטריפ של לאס וגאס. ה-S1 הוצגה כמחווה לספורט קוואטרו S1 משנות ה-80, שניצחה במרוץ "פייקס פיק". אבל הפעם עם שלדת סיבי פחמן, ועם שני מנועים חשמליים; אחד על כל ציר להנעה כפולה לפי הצורך, בסך הכל 65.3 קג"מ מומנט.

כמה זה 65.3 קג"מ מומנט? ובכן, למשל, מנוע V10  בנפח 5.2 ליטר שנמצא בלב מכונית העל אודי R8 פרפורמנס (זה שמגיע מאפס למאה תוך 3.2 שניות קצרות), מפיק 57 קג"מ.

צפייה בתוכן איך כמעט נסעתי במכונית המטורפת בעולם

אחוזה בגודל של תל אביב

את הכוח החשמלי אודי ובלוק חילקו ב-S1 על פני חמישה הילוכים מדומים, בעיקר לצורכי פעלולים, ועוד רברס שניתן להגיע אליו בלחיצה על כפתור מההגה, למקרה שתרצו - כפי שקורה מדי פעם, בעיקר לשליחים - לעבור ב-60 קמ"ש מחצי תמרון J הפוך לנסיעה חלקה לאחור. אז בלוק, מי היה מאמין, נהרג בתאונה, אבל המכונית עדיין כאן, והיא יועדה מחדש למסע הופעות בינלאומי בין תערוכות רכב ואירועי מהירות, כשהבכורה התקיימה ביריד המהירות האגדי של גודווד.

גודווד - אם אתם פה במקרה - הוא פסטיבל מרוצים, אולי הגדול בעולם, שמקיים הדוכס מריצ'מונד כל קיץ מאז 1993, כשהוא עוד היה ידוע רק כרוזן מארץ', לפני שהוא באמת הצליח בחיים. הפסטיבל משתרע על פני האחוזה הבלתי נגמרת של האציל: שטחה הרשמי קטן רק במעט משטחה המוניציפלי של תל אביב, והוא מכיל טירות, מגרשי גולף וקריקט, מסלולי מרוץ לסוסים ולמכוניות, שטחי מרעה וחורשות; ובגבולה נמצא המפעל החדש של רולס רויס. מטרתו האצילית - מעצם הגדרתו - הייתה להחיות את ימי התהילה המוטוריים שהאזור הכיר בימי סבו.

פסטיבל המהירות הזה מוקדש בעיקר למכוניות ולאופנועים ולכל הקשור בהם, אך פה ושם אפשר גם לראות אופניים, סירות או כל דבר אחד שיודע לזוז. זה על האדמה. בשמיים יש הופעות של "החצים האדומים", הצוות האווירובטי של חיל האוויר המלכותי. רוב העסק מתרכז סביב מסלול גודווד, כ-1,865 מטרים מתוכננים היטב על פני גבעה מתונה, ויש גם מסלול נפרד למרוצי ראלי, ומספר מגרשים ומסלולים קטנים מסביב לתצוגות ראווה.

דקה, וזה נגמר

טסתי פעם בטיסה אווירובטית, כאורח במטוס דומה לאלה של "החצים האדומים", ונזכרתי ושיערתי שהחוויה ב-S1 לצד נהג עילית על המסלול של גודווד - כל העניין אורך כדקה - יהיה דומה. סערה של רגשות, אינטנסיביות כללית שלא מרפה, אלא אוחזת ומטלטלת מכדי שאוכל להצליח לצעוק מאושר או מפחד.

תוצאת השיא בטיפוס הגבעה המתונה של גודווד נקבע ב"מקמרטי ספירלינג", מכונית מסלול ייעודית עם מאווררים רועשים כמו סילון שמצמידים אותה לאספלט ומוסיפים לה 2 טון הצמדה כבר באפס קמ"ש, ועם אלף כוחות סוס חשמליים על אלף קילו מבוססי סיבי פחמן, שבשנה שעברה נהג הפורמולה מקס צ'ילטון הביא לקו הסיום ב-39.08 שניות. מכוניות סטנדרטיות מעט יותר מוסיפות לזה עוד עשר שניות לפחות. ג'נסון באטן במקלארן P1 עשה את גודווד ב-53 שניות.

אם לא התרגשתי והתלהבתי מעצמי מספיק לקראת הנסיעה, צוות המערכת דאג לזה. "אתה כבר מתרגש?" שאלו אותי ב-3-2 שיחות טלפון יומיות שהוקדשו לנושא. כמו כן, הם פשוט דאגו לי באופן כללי: "הבאנו לך גו פרו", אוקיי. "ולמקרה שתהיה בעיה הבאנו עוד גו פרו, הבטריות של שתיהן מוטענות אבל יש לך כאן גם מטען, ועוד בטריות גיבוי ועוד מטען גיבוי". סבבה. "רוב הסיכויים שלא ירשו לך להתקין אותן".

רגע, "אתה צריך לחתום על קסדה של OMP". לא סתם קסדה, אלה כזו עם תומכות לכתפיים שעולה כמו אופנוע. "אה, ואתה צריך גם לעלות איתה למטוס.

אתה צריך גם חליפת מרוץ של OMP וזו בתוקף עד 2033 בתנאי שלא כיבסו אותה. אה, והנה נעלי מרוץ OMP אבל אל תלך איתן עד לרגע הכניסה למכונית, ואלה גרבי מרוץ, ויש גם גטקעס מרוץ". כי אם יש דבר אחד שאתה לא רוצה שיעלה באש זה הגטקעס הרגיל שלך. הם גם הבהירו מה אסור לי ללבוש. "אל תלבש תחתונים באותו יום". קיוויתי שזה בגלל שהם לא עמידים באש, ולא באיזה קטע פרטי של חברי המערכת. צחוק צחוק, אבל זה קטע רציני. כל פיסת בד חייבת להיות מאושרת תחת התאחדות המרוצים העולמית, ה-FIA. וכל זאת על מנת שאהיה רשאי לא לעלות בסוף על המסלול.

35 ק"מ בשלוש שעות

הדרך הקצרה לגודווד, כ-35 ק"מ, חצי שעה ביום רגיל, מהמלון בפורטסמות' - הכי קרוב שהצלחנו למצוא בזמן הפסטיבל, וגם הוא היה מלא בבעלי תפקידים ובקהל של היריד - ארכה כשלוש שעות של פקק גדול, כולו מלא בלמבורגיני, פרארי, רולס רויס ופורשה, ומשאיות לוגיסטיקה למרוצים, וכולם מזדחלים ביחד. 250 אלף איש צפויים לבקר בשלושת ימי הפסטיבל, ונדמה שכולם כאן על הכביש כרגע.

בעלי מכוניות הספורט יכולים לחנות בתשלום ובתיאום מראש במגרש קרוב לכניסה למתחם; אבל גם המגרש הכללי המרוחק רק מעט יותר מלא במכוניות יוקרה משנים שונות. למבורגיני SUV, מרצדס ואודי בלי סוף, ולא פחות מארבע קייטרהאם סופר 7 שאני ספרתי, יותר מאשר ראיתי קודם לכן בכל ימי חיי, חולקות שדה ירוק רחב עם עדר כבשים אפרפרות. להכוונת הדיילים הן מתקדמות לאט וחונות על האדמה הלחה.

הן לא באמת עשויות לשבילים בוציים. גם לא הלמבורגיני SUV. גם אני חונה בזהירות יתרה, דפיקה בפגוש הזה יכולה לעלות כמו מיצובישי.  

הטפטוף הופך למבול

יצאתי לחפש את כריסטוף קספאר בביתן של אודי. זה היה יום שישי והרעיון היה להכיר את המקום ואת האנשים הרלוונטיים, ואז לחזור בשבת ב-17:00 לנסיעת ההרפתקאות. אבל, "התוכניות הכי טובות של עכברים ושל בני אדם עדיין יכולות להשתבש", כתב המשורר ומת חסר כל בגיל 37. עננים כבדים כיסו את השמיים, וגשם קל החל לטפטף.

הקהל לא הורתע. עולם הדימויים שלי שפע בחודשים האחרונים והנה אני בתוך הפגנה גדולה של חובבי הגה עם חולצות וכובעים של קבוצות המרוץ המועדפות עליהם. לא סתם אודי בחרה בגודווד להצגת הבכורה של האלקטריקנה. עם השנים גודווד הפך לזירת חשיפות של דגמים חדשים, החל מיצרני הענק ועד לסדנאות בוטיק.

כעת המקום הצפוף ביותר הוא לאורך הגדר התוחמת את המסלול - אופנועי על ומכוניות נדירות עושים בו את דרכם בזה אחר זאת ללא הפסק. באיזה עוד מקום בעולם אתה יכול לעמוד אולי חמישה מטרים מפרארי פורמולה F1 שפותחת מצערת בישורת? ואז עוד ללוות אותה לפיטס כדי לראות שצריכים שלושה אנשים שידחפו אותה ברברס לחניה? הקסם המדובר של גודווד. הושט ידך וגע בו.

מעל הגדרות, ועדיין קרוב מאוד למסלול, נמצאים יציעים לאנשים ששילמו עבורם. אלה הם גם הקהל העיקרי שמשלם 27 ליש"ט שדורשים פה על תוכניית האירוע; והנה הם יושבים עם החוברות ביד ואומרים אחד לשני מה המכונית הבאה שצפויה להופיע, ושזה היה רעיון חכם לרכוש את הכרטיסים האלה ליציעים המקורים, הם גם מספקים מעט הגנה מהגשם שלא ציפו לו באמצע יולי ושהתחזק עכשיו.

ככל שרעש הגשם התגבר והמסלול נרטב כך נחלש רעש המנועים. נהגי מרוץ יודעים לכבד את האספלט הרטוב ולהקריב לו מהירות. שלושה אנשים נהרגו עד כה בהיסטוריה של פסטיבל גודווד: צ'אס גאי רכב על אופנוע קלאסי במקצה אימון באירוע הראשון ב-1993 כשהתרסק על עץ ונהרג, והוחלט שאופנוענים לא יתזמנו את הרכיבה שלהם במסלול. בשנת 2000 ג'ון דוסון דיימר התרסק עם הלוטוס 63 שלו במבנה קו הסיום ונהרג ביחד עם המרשל אנדרו קרפנטר. הגשם מאט את כולם עכשיו, וזה זמן טוב לעזוב לכיוון מגרשי הדריפטינג.

העיקר שהבאתי קסדה

בין כאן לשם, בסככות, אפשר לראות, לגעת ולהריח - יחס אדי הדלק באוויר הוא 60/40 לטובת הדלק - כמה מהכוכבות שיופיעו בקרוב על המסלול ובשטח הראלי הקרובּ: בנטלי ספיד 6 אולד נאמבר 1 עתיקה, יגואר D ו-E טייפ קלאסיות, אודי קוואטרו אייטיז, פורשה ספידסטר עתידנית, מכוניות שטוחות עם בוכנות בולטות שניצחו את הלה מאנס, מסלול מכשולים מודולרי עם דיפנדרים חדשים שנוסעים עליו שוב ושוב, רובוט חקלאי, סימולטור F1 של מרצדס ולואיס המילטון, מסלול מכשולי אופניי BMX.

גודווד מושך אליו סדנאות שיפורים מרחבי אירופה, יפן וארה"ב. חלק מהדוכנים איזוטריים וטכניים מדי להבנה הנוכחית שלי. גונתר הגרמנים פתחו ביתן גדול שמציג לראווה שתי פורשה משופרות בצבעי פסטל. אמרתי לעצמי לעצור בדרך שוב מחר בצורה מסודרת ולראיין את כולם ולנסות להבין קצת יותר. או, כמה תמים הייתי. והנה מגרשי דריפטינג ובהן אסטון מרטין מחוזקות ומכוניות שודים קלאסיות מסתובבות אחת סביב השנייה בדיוק עדין, מאושרות בגשם, כשהנהגים יושבים עם חצי גוף מחוץ לחלון והרגל הפנימית על הדוושות. פסטיבל.

כריסטוף קספאר, מנהל "מסורת אודי", קיבל אותי לצד ה-S1. קטנה, אדומה, אפורה, שרירית ומנופחת - מין אמסטף כעוס. הוא מופתע מעט שנסחבתי עד לאנגליה עם כל הציוד הזה. "היינו יכולים לארגן לך, בטח את הקסדה", הוא אומר. לא נורא, העיקר שנסחבתי איתם מסיבה טובה.

קספאר פותח איתי את דלת הנוסע ואני נאחז במשקוף הדלת עם שתי ידיים ומשתגר אל תוך המושב השטוח. תנוחת הישיבה היא למעשה יותר שכיבה, או של כסא הפוך, עם הגב מוטה כמעט עד הסוף לאחור, והברכיים כמעט בגובה הפנים, והרגליים נמתחות אל תוך גומחה צרה בקונסולה. הסיבה לכך היא שמתחת לרגליים נמצאת סוללה, אחת מהארבע שיש במכונית, שהושאלו מאודי Q7 PHEV הגדולה.

מחכים שהביטול יתבטל

כשהגעתי לגודווד עוד לא היה ברור מי ינהג במכונית המרוץ, רק שזה לא יהיה אני, ושזה לא יהיה קן בלוק. היו שמועות שאולי זאת תהיה הבת שלו, אבל עכשיו קספאר מגלה לי שהנהג של אודי באירוע יהיה טום כריסטנסן. בדיוק כמוכם, הינהנתי כאילו השם הזה יותר מרק מצלצל לי מוכר, והשלמתי את המשפט של קספאר בעודו דיבר: "תשע פעמים אלוף הלה מאן 24 שעות".

"...מאן 24 שעות, כן". רשמתי לעצמי לשאול אותו למה הוא לא יכול היה כבר להביא את העשר. אבל לא הייתה לי הזדמנות. בלילה, בחזרה במלון בפורטסמות', הוא שלח הודעה. עקב תנאי מזג האוויר, האירוע של מחר מבוטל על ידי אירגון גודווד ולא יהיו שום נסיעות בהוניטרון. מצטער ולהתראות.

נכנסתי לאתר של היריד. הם רומזים משהו על שינויי האקלים ומוסרים שהם שבורים, אך מודיעים שאכן לראשונה בשלושים שנות פסטיבל המהירות הם נאלצים לבטל יום, כי בטיחות המתחרים והקהל חשובים להם מעל הכל. פחדנים.

ירדתי לבר של המלון. בחוץ גשם ורוח ובפנים סערה. מיקרוקוסמוס של רבע מיליון איש שהגיעו לרחבי גודווד, ואין כאן כלום חוץ מפסטיבל. כל האורחים כאן וכולם מדברים רק על הביטול, ואם יש עוד סיכוי שהביטול יתבטל. הם מנסים להסתכל על חצי הכוס המלאה ובכל מקרה לשתות אותה ומזמינים עוד אחת.

בטלפון מישראל מסבירים לי שמנסים לעשות הכל כדי לנסות ולארגן שהדבר הזה בכל זאת יקרה איך שהוא, ואם לא מחר אז בראשון, אבל אני יודע שאין סיכוי. "אתה כמו האסטרונאוט", אומרים לי, "שהגיע עד הירח ואמרו לו אתה נשאר בחללית". לפני שהלכתי לישון פתחתי שוב חדשות. הפסטיבל אכן סגור ומבוטל.

אז איך זה מרגיש לא לנסוע באודי S1 הוניטרון? מאוד רגיל. מאוד, מאוד רגיל. התעוררתי בבוקר, פיהקתי, קמתי, סחטתי את העיניים והצצתי מהחלון. שמיים בהירים, עלי העצים עומדים במקומם. בסוף, כמובן, היה מזג אוויר נהדר.

תודה ל-Pit-Stop יבואני OMP ולאלון דאי ובר ברוך על הסיוע.